סתרשף

שורף.

בני שאל אותי על הסתרשף של התותחים.
וקיבל הסבר שזה כמו באם 16.
סתרשף. מסתיר רשף.


ובני האחר שאל אותי עד איזה מהירות טנק יכול לנסוע.
ואמרתי לו שטנק זה תותח עצמאי.  


וכולי רושף פליאה שכזו
היאך, אני שכולי ממתיק שלום לכל עבר,
ולא נמנע ממלחמות מיותרות,
למדתי פעם להיות חייל.
הייתי חייל פעם.
שיחקתי חייל.
אני?

ואז פתאום,
אחרי השאלות הצבאיות האלה,
בני ארליך
שם איזו תמונה
מאז.
עם כל החברה.

שבכלל לא זוכר את שמות כולם.

---



רושף.


---


תודות.

אין

"וכן, הם יכולים להצליח לדחוף אותנו לים, ישאירו כמה מאיתנו (כמובן לחיות תחת ח'ליפות).
וחוץ מזה, היום זה הרבה יותר קל (אנחנו מרוכזים במקום אחד. אין צורך בגטו-כמה חסכוני)
אם מישהו אומר את זה בפירוש, שולח מחבלים ובארצות רחוקות עובדים על פצצה שזה ייעודה - אז כן. אני מאמינה להם."
מתוך דיון באתר באופן טבעי.

הבל הבלים.
אף אחד לא יכול להשמידנו מבלי להתאבד.
ואף מדינה לא תתאבד עלינו. 
שונאים יהודים אולי - אבל לא עד כדי כך.
אין שום איום קיומי צבאי על מדינת היהודים.
האיום היחידי שיש הוא איום ערכי. 
אובדן ערכי היהדות הוא שמאיים על מדינת היהודים.
ומה שקורה עכשיו מנוגד בתכלית הנגוד לערכי היהדות.
בשום מקום לא כתוב שהאדמה קודמת לאדם.

זה מה שמאיים עלינו, אבל רק אם נסכים ונרצה להאמין בזה, לקבל את זה.

ובינתיים הארץ והמדינה כבר ממילא לא רק שלנו. היהודים.
ממילא יש כאן מדינה דו לאומית שבה לאום אחד שולט בלאום שני באמצעות הרובה.
רק באמצעות הכוח.
ערבים זה לזה בשימור מצב הדיכוי.

והעם השולט מביא את סיפורו הנורא ואת זיקתו אל הארץ 
כתירוץ יוצא מהכלל להתנהג בכל צורה ואופן, כמנהג העמים, 
ולרדות באנשים אחרים.
ללא רחם, 
ולהסכים לאפשר להם למסכנים, לחיות, 
ולחלקם - לא יהיה מה להפסיד עוד.
ברובם פשיסטים מטבעם, שכן לאומנות היא סוג מסוים של פשיזם,
העמדת המדינה והמנגנון מעל האדם. 

כאשר אנחנו משתפים פעולה עם צורה זו של פשיזם 
אנחנו מסכימים למדיניות של טרור.

מדיניות של טרור נתפסת כלב הפוליטיקה, לב משחקי הכס, 
הדמוקרטיה היא כלי מצוין לתפיסת הפחד הטרור והאלימות.
הפוליטיקה היא משחקי הכוח, מאבקי הכוח, שמקדשים הכל,
מפחידים את העדר ורוצחים בעדר, 
ונואפים היטב בעדר, באמצעים נלוזים ובהאדרת תרבות הניצול
הניצול ההדדי על פני הערבות ההדדית.
וכמובן שגונבים ממנו, מהעדר, 
והשקר הוא הנר המאיר את הדרך.
 

השואה היא יופי של סבה לצדקת הדרך.
ומביאה בכנפיה גם סוג של אובדן דרך.
אובדן הדרך מתבטא בעיקר בתחמוד.
והתחמוד הוא לב הענין, הוא הטרור, הוא ההצדקה לעצם ההצדקה,
להביא את האיום ולעורר בעם פניקה,
ולהזין את הפניקה.

ראיתם את ביבי זורח מאושר כשהוא מבטיח לנו שהוא, או אנחנו, נעשה את כל שדרוש על מנת להגן ...
על מנת מה? להגן? שנילחץ? איך סדרו לך את זה? ואיך אתה נופל בפח.
ככה הם מעוררים טרור, האיראנים או כל החברה האלה שיודעים שהטרור טוב לפוליטיקה שלך,
ובכלל לפוליטיקה.

אלה מזינים ומעצימים את הטרור.

לא הנסיונות להביא שלום,
לא ההבנה שאם שכולה זו אם שכולה, 
והקמת המשפחה והשבט והחמולה, 
יש בה הרבה יותר ממלחמות מיותרות,
ובשני המחנות יושבים אנשים שכמהים לשלום אמיתי.

לתת אמון זה החלטה.
לא רק ביריב - שיעמוד במילתו, אלא גם לתת אמון במציאות, במציאות הקונקרטית.

זה הרבה יותר מהסכסוך הפעוט הזה,
מדובר על האפשרות להנכיח בעולם שלום, 
כמעשה אישי.

לעשות שלום עם נשותנו, עם אחינו, 
עם ילדינו, והורנו,
עם שכנינו,
לעשות שלום עם עצמנו.

ראו, בחבל הארץ המדברי הזה, יש הצלחה מדהימה, הקמנו כאן מדינה וארץ לתפארת.
ואיבדנו את הדרך היהודית. רוצים מדינה יהודית, יש להתחיל להתנהג על פי ערכי היהדות.

רק לרעך כמוך כקונטרה לתחמד. 
שזו המצוה הקפיטליסטית - תחמד.
וזה לא לפי ערכי היהדות. 


העולם הגדול לא מנצח את הייחודיות הזו של היהודי.
היכולת האמיתית לשרוד היא בגנום היהודי.
נרדפים כתרנגולות בחצר, ושורדים.
לשרוד אנחנו יודעים.
תראו מה שרדנו.

העולם הגדול מצד שני, קצת נמאס לו מהיעדר דמוקרטיה אמיתית בחבל הארץ הזה.
וזה כבר לא מעניין גם למה זה, כי זה לא בגלל שהם רוצים לזרוק אותנו לים.

וטוב אם נחשוב על דרכים יצירתיות על מנת ליישם את ערכי היהדות הבסיסיים,
והחרדה איננה כתובה - בעיקר בכל מה שקשור בין אדם לחברו.

החרדים הם גם לובשי השחור לבן, משחק שחמט אנושי,
החרדים הם גם אנשים שמאמינם בכל לבם שיש על העם היהודי החי בארצו איזושהי סכנה קיומית.

אין.


---

תודות.

רודן וקורבן

אין הבדל.


---

תודות.

ע.

ע. הוא איש מבוגר.
התלונן בפני על צפצוף ארוך ומתיש באוזניים.

הוא מתיישב הידיים אוטומאטית באו לצידי אוזניו.
אף פעם לא הבנתי את העניין הזה של הידיים. הן יוצאות מרשותי ומתחילות לעשות תנועות משונות, ואז זה לפתע נהיה יותר חזק מאוזן שמאל.
החלה תנועה. הצפצוף המתמיד שהיה תקוע ממש במרכז איבר המוח,
קיבל משקל.

ואז קיבל ע. דמיון מודרך לנשימות מודעות - כאשר עליה מולבשות הנחיות של איזון שמאל ימין, מעלה מטה וקדימה אחורה.

במקביל קיבל ע. גם תרגיל נשימות פשוט וארוך.
רק מודעות לנשימות על ידי ספירתן.

לאחר יומיים נפגשנו שוב,
והידיים עושות את שלהן,
והדמיון מודרך עולה שוב, והפעם "מסבך" את התרגול.
מעלה את התסכול.
מקצין את התסכול.

לאחר עוד יומיים הוא ביקש שאכנס.
והידיים עובדות, ואין שום הנחייה מדיטטיבית.
רק בקשה לקבל משוב לגבי עוצמת הצליל.

ומחלישים את רעשי הרקע על מנת שהצליל יהיה ברור.
והידיים עובדות.

ועולה האבחון הזה, על פיו האדם תקוע בין חזית ואחור,
עתיד ועבר,
ואלה קשים בעבורו עד מאוד.
גם זה העתיד, וגם זה העבר.

וזה, נאמר.
עם הנחייה ברורה: תתמקד בדמיון המודרך, בעיקר בקדימה אחורה. תלמד את זה ותתרגל רק את זה. כמה שיותר.
והזמנה ללמוד את העניין של פרחי באך.

---

ביום ראשון דיווח לי שהשבת היתה מצוינת.
ולא פירט.

"פרחי בר?" שאל, "דיברת משהו על פרחי בר?"

באך.
פרחי באך.
נדבר.
קודם תרגיש טוב ותבריא לגמרי.


---


תודות.

אז זהו, שלא.

"לשמחתי ניצחנו ואנחנו שולטים בארצנו".

כך נקרא לעיניים האלה. לאחרונה.

הו, אנחנו לא "שולטים" בארצנו כי ניצחנו. 

אנחנו לא ניצחנו את אף אחד.

אנחנו מימשנו את הזכות שלנו לארץ ישראל, בגבולות מאוד ברורים,

בגבורה עילאית, כמעשה ניסים, הקמנו כאן מדינה ראויה ליהודים.

אבל היהודים אולי לא ראויים לה.

הדבר היחידי שמאיים על המדינה היהודית הוא אובדן הדרך היהודית,

אובדן עיקר היהדות,

לא תחמוד.

זכותנו על הארץ היא זכות מלאה וחוקית והיא ניתנה לנו על ידי כל העולם בדמות האו"ם.
זה הבסיס שעליו אנחנו מתקיימים.
כל הדיבורים על הרצון לזרוק אותנו לים מיותרים, זה לא יקרה גם עם חצי מהצבא.

הבעיה היא לא צבאית.

גם הטרור הקטן, המבהיל, לא ישמיד אותנו.

הלקח העיקרי נלמד.

אנחנו מסוגלים בהחלט להגן על עצמנו.

מסוגלים יותר מדי.

האם אנחנו יכולים להגן על עצמנו מפני לא תרצח.

האם נשכיל גם לא להרוג, בשום מקרה, כעקרון,

שווה מבט לפחות.

אין עלינו איום קיומי כעם, אלא אובדן הדרך,

התעלמות מחמש עצות עיקריות שכולן לא תחמד.

הפחד חומד. הטרור חומד.

יש ששמחים שניצחנו והכוח בידינו, ויש שרוצים לנצחנו ושהשליטה תהיה בידיהם.
הם זהים. הם סוכני הפחד והבהלה, החרדה ואובדן השליטה, אלו הם אדוני הייאוש כתפישה חברתית.
אלו הם משרתי הטרור, האלימות, ההרג, הרצח.
רוצחים, נואפים, גונבים, שקרנים.
חמדנים.

ואפילו וגם - בשם היהדות.

---

ראו, בפועל במדינת היהודים המדינה יהודית היא והארץ היא ארץ זבת חלב ודבש.
הארץ ממילא מכילה את שני העמים. את שני הלאומים, את הלאום האחד.

ממשה לאברהם.

זה שלום.

את זה צריך לעשות.

אנחנו כבר חיים כמדינה דו לאומית.
לא צריך לחכות או להחליט.

אם נדע לזכור לתת גם לחמור את השבת,
ונדע לקדש את האדם לפני שמקדשים את האדמה,

תימצא אז הנוסחה שעיקרה בניית אינטרסים משותפים,

חזקים מהבלי הדת הלאום והכבוד,

הרחק מהפחד והאימה.

האדמה איננה זקוקה לאף יהודי או צ'רקסי על מנת להיות אדמה,
והיא אינה מפלה בין יהודי לפלשתיני בהיותה מניבה בעבורו ובעבורי את מזוננו.

--

שווה התבוננות על נציגי הכוח, הלאומיות, הבטחון המדומה –

שלמרבה ההפתעה הם שדואגים שזו תהא מדינה דו לאומית,

בזכותם היא כבר היא מדינה דו לאומית.
לא רק ארץ, גם מדינה.

חדורי אמונה בצדקת הדרך, נמצאים אלה שמחרחרים אחרי המלחמה,

הכוח והכיבוש, משני הצדדים.

לא למדו דבר וחצי דבר מטירופו של אחד,
שלא התייחס למה שקורה בשטח באמת,
והמשיך בהתלהמות צדקתו העצמית והעלאת הלאום,

המדינה והארץ למדרגה עליונה של פשיזם,
לחלק פקודות לא הגיוניות,

ובכך הביא לא רק לחורבנה של אירופה,

אלא גם לחורבנה של אותה ארץ, אותו לאום, אותה מדינה.

כך, שכיום מעשיו מצדיקים את הישנות העיקרון אצל היהודים.
זה ששנאו אותנו, וטבחו בנו והטריפו עלינו את דעתנו,

וששה מיליון נפש הלכו מאיתנו

זו סבה מצוינת להיות קורבנות חזקים ולמשול בארצנו.

ולרמוס זכויות אדם.

שכן כקורבנות האולטימטיביים,

מותר לנו לחמוד, לשקר, לגנוב, לנאוף ולרצוח.

---

אז זהו, שלא.
יש לדבר שלום, לעשות שלום,

בינינו ובין עצמנו,
בינינו ובין יקירינו,
בינינו ובין שכננו.

זה הזמן.

---

תודות

לשתוק

לפעמים, רק לפעמים, 

מוטב לו לאדם לשתוק.
 

וטוב אם יש מי שיזכיר לו את זה.
וטוב אם יש מי שיכיר לו את זה.
וטוב אם יוקיר את זה ואת זה ואת זה.

לפעמים, רק לפעמים, 

טוב להציע מצווה נוספת,
שבין אדם לחברו.
לא תשתוק.
אמור את דבריך 

בקול רם וצלול.

בקול רם וחלול,
בלחישה ארסית מקפיאה,
בבדיחות הדעת
לפי סדר, על פי חוק,
דברי טעם ורוח,
 

אך בעיקר
דע
מתי 
לשתוק.
---
תודות.

לרעך כמוך

נבחרת אג'נדה לחיזוק ולהעמיק

אמונות לחזק ולהגמיש זיקות.

כל זה כל כך צפוי

עד כי אין זה לפלא
שהרשות נתונה.

---

הרמייה העצמית היא זו

שמאפשרת לברוח מעצמי.

זה טוב לו? לעצמי, שבורח ממנו?

הוא באמת נזנח מאחור?

או שהוא גם.

---

עצמי אף פעם לא מרמה אותי.

רק מרומה. כאילו. לכאורה.

לא תמיד, לא באמת, לא לאורך זמן.

גמישותו לשרת ולהיות לשירותי

היא יכולת ההתאמה העצמית.

יכולת ההכלה והקבלה

של היבטי אנרגיה טהורה,

שבאה אל ביטויה בחומר.

בו.
בעצמי.
בי. עצמי.

אנרגיה של חיים,

ביטוי מטאפיזי -

בגוף חי.

החומר, מתגלם מתוך האנרגיה,

זו שנדחסת לצורה זו או אחרת,

מתאימה את עצמה

מבוטאת באיברים שונים,

תחת הפריזמה של השלם,

שהוא עצמי ועצמו.

כעת טוב להניח לו, לעצמי הזה.

זה, שאי אפשר באמת לשקר לו,

ואי אפשר באמת לרדות בו,

כלומר אפשר -

אבל זה גם מקצר את החיים

וגם הופך אותם לגיהינום.

בהעמקת אמונות שמאשרות

ומזינות את הפחד.

---

אנחנו נדמים כלהקות של טורפים

שמנסים לחיות כעדר של בופאלו.

אנחנו לא.

---

אנחנו כן משפחות,

עדר של משפחות.

---

מי שיוצא מחוץ לעדר,

להשתכשך בבריכה צדדית,

עשוי למצוא את עצמו מותקף ונרצח

על ידי אחיו, דמו ובשרו,

אלה, שמדמים עצמם להיות טורפים,

מתחפשים לאריות ולביאות.

חומדים.

מי שיוצא מחוץ לעדר,

עשוי למצוא את עצמו על המוקד

מותקף על ידי מנהיגי ומנהגי העדר

מתוקף שמדמה הכוח את עצמו

כמנצח.

הוא לא.

---

על פני לא תרצח  - עשה שלום

על פני לא תנאף - עשה אהבה

על פני לא תגנב - ערבות הדדית

על פני לא תענה - שכל ישר

על פני לא תחמד - לרעך כמוך

---

תודות.

בראשית היה חינוך

מילים מילים אלו עוסקות בחינוך, טירוף, מסגרת האפשר, המחנך הראוי, ההורה והמשפחה.

אין דבר כזה חינוך באמת. המלה חינוך  היא אשליית התמרון המרהיב, בו דיכוי פעיל נקרא חינוך.

החינוך אם כך, משתמש בכלי הדיכוי הפעיל על מנת לאלף אחר לנהוג כראוי, כאשר הראוי הוא החינוך הזה בדיוק.

כלומר, הטירוף מתחזק את עצמו בלולאה זו, על פיה טובתו של הטירוף, או טובת הכלל, החברה, הדת, הכת, המשתייכים לכת או לדת, כל אלה - קודמים לטובת הילד.

ואובדן השפיות מצביע על כך שכולם, מגדול ועד קטן, מאמינים שכל החינוך הזה, שכל הדיכוי הזה הוא לטובת הילד.

גם הילד עצמו.

זה התחכום דרכו משמר את עצמו החינוך במתכונתו שמשמעותה היא התעללות, חד משמעית, בילדים, שכל חטאם הוא שהם עדיין "לא מחונכים".

החטא והעוול מתוחזקים מדור לדור בשלל אמצעים רגשיים, הכוללים בוז וחוסר כבוד כלפי הילד.

כך, העוול שנגרם להורים עצמם בילדותם הוא העוול שנתפש כעוול נדרש "לטובתם", כעת הגיע הזמן להתעלל בילדיהם "לטובתם".

ההתעללות המפורשת, המוצדקת, מקורה באידיאות מימי ספרטה העליזים, כך שבמסגרת החינוך הנוקשה על הילד לחסום, לכלוא ולבלום את רגשותיו, אסור לו להתלונן, אסור לו להיות עייף או עצבני, או שמח מדי.

עליו להיות מרוסן, מאופק, מחונך.

ולהאמין בכל לבו שזה לטובתו, על מנת שבבגרותו יפליא חינוכו בילדיו. וכן הלאה.

זוהי מהות החינוך הציבורי, החינוך הדתי, החינוך החברתי.

דיכוי וכפייה לשם שליטה.

מתוך ספרה המצויין של אליס מילר "בראשית היה חינוך", עולות ההגדרות של מה שהיה ידוע, בהיר מנומק והגיוני לפני כן. זהו ספר חובה לכל "מחנך" ואין הורה שאיננו "מחנך".

על מנת להבין היכן היינו עד לא מזמן, טוב לעיין בספר זה בו גם עדויות על קיומה של הפדגוגיה השחורה, הכופה, מסרסת, מרסנת ומטילה מומים בנפש האדם.

טוב לראות את הפדגוגיה המצדיקה התעללות נפשית ופיזית בבני אדם צעירים, במקום להניח שם את הלווי המתבקש ותו לא.

בגיל חמישה חודשים כבר החל הטירוף.

בגיל חמישה חודשים כבר נבהלה החברה מגחמותיו של היצור הזעיר, זה שעוד בכלל לא קולט את היותו נפרד מאמו.

חוקי משמעת נוקשה, הכוללים את האיפוק והריסון כאידיאה חינוכית, ייצרו המוני אדם שלא הורשו להביע את רגשותיהם, והאמינו בכל לבם שזה לטובתם, מודים להוריהם על ההתעללות שעברו אצלם.

אנחנו לא רחוקים משם כלל ועיקר.

אם זה לא אנחנו שגדלנו בצל האיבה הילדית של הורינו, הרי שהורינו גדלו כך, ואם לא הם, אז הוריהם.

מאחורי האידיאות החינוכיות אין דבר וחצי דבר עם טובת הילד הפיזי.

יש להם הרבה מאוד עם טובת הילד החבוי ב 'מחנך הדגול', שנותן הלאה את מה שקיבל.

לעתים ביתר שאת.

אליס מילר מראה לנו כיצד, החינוך, זה המקנה משמעת, רצייה והתרפסות, מכוון לבגרות בה אלה מתורגמים לרודנות, עריצות, ולעתים לאלימות ממש. היא רואה קשר ישיר בין אדם אלים לילדות בה היה חינוך נוקשה.

---

אנו חיים בעידן אחר. חדש.

התמורות המתרחשות על פני הפלנטה ובתוכה הן עצומות, השינויים אדירים, והחסד מכה לכל אבריו ועבריו.

החינוך אין לו מקום עוד במשמעותו הרגילה של אילוף.

החינוך מתפנה מכס הכבוד והכוח, השררה והמניפולציות הרגשיות להשגת צייתנות.

החינוך הופך להיות לקיר תומך, נקודת התייחסות, עוגן שניתן לסמוך עליו, החינוך מקדם את החונך והמתחנך בו זמנית.

כך היא המציאות. בהחלט משתפת פעולה גם עם גבולות ובלימות הנדרשים בעבור הילד והאדם, אבל בעיקר קיימת, נוכחת המציאות, ועל החונך להיות שם, איתו, לצידו, אם וכאשר הוא מבקש, משען לשעת צורך, לווי עקרוני.

המחנך בהחלט משתף פעולה עם תסכולי המציאות שחווה הילד.

המחנך אם כך בהחלט עשוי לבלום או אפילו להיתפש כמי שמדכא את הילד (במיוחד על ידי הילד), אך בד בבד, יכול המחנך, והמחנך הראוי יאמץ רעיון זה אל לבו, להבין שמצד אחד הוא חלק מהמציאות המתסכלת של הילד, לכן לעתים הלאו יבוא דווקא ממנו, מצד שני הוא זה שנותן גיבוי מלא לילד להיות מי שהוא, להגיב כפי שהוא מגיב, לקבל כל התנהגות אופיינית במסגרת האפשר.

כלומר, מסגרת האפשר היא המסגרת הטבעית, זו שנובעת מהמציאות.

ילד קטן שמעוניין להיות עירום אם כך, לא ייהנה מהנאת העירום שלו בקניון מסחרי שוקק אדם, לא כי זה לא נכון או ראוי, אלא מתוקף המציאות.

המציאות הפיזית.

מסגרת האפשר היא מסגרת האפשר ההורית, הזוגית, האישית.

זה לא לטובת הילד

נאמר שבמסגרת האפשר של הוריו, נשלח הילד למסגרת הכליאה היומיומית, עבודות השירות האלה למען טירוף החינוך הממלכתי, ומאמינים ההורים בחיול החיצוני הזה, בתמרוני האמונה, בהדרכות חיצוניות אלה, הרי שעדיין אינם צריכים להחדיר למוחו הצעיר את האמונה שכל זה בשבילו.

כי זה לא.

והם יודעים את זה היטב. כי אם הם מאמינים שזה לטובתו, זה מתוך שהוחדר למוחם, הוחדר אי אז, שמה שעשו הוריהם היה לטובתם.

וזה פשוט לא נכון.

לא כל מה שההורים עושים הוא לטובת הילד. יש דברים שאינם קשורים בטובת הילד ויש דברים שמתעלמים מטובת הילד.

כאשר ילד סובל מאסטמה, ניתן לעבור לגור במקום יבש, ולהקל עליו  או לשם שיח זה, אפשר לרכוש לו משאף.

מהי טובת הילד? האם אז טובת הילד נתפשת ככזו ,שעדיף לו לחיות בתנאים שאינם מתאימים לו על מנת להכיר את העולם, או על מנת שאביו יוכל לעבוד בעיר ואחותו תוכל ללמוד בבי"ס למחול?

או טובת הילד היא שכל המשפחה תעבור לגור במדבר? ויהיו מתוסכלים אחותו ואביו ואמו?

מהי טובת הילד?

---

הורים שהחזיקו מעמד עד כאן בקריאת המאמר הזה, אלה שעדיין מאמינים בחיול הילד לטובתו הוא, אם יתבוננו היטב פנימה, יוכלו לראות שהגיע הזמן להתאבל על כל מה שנלקח מהם בילדותם ובבגרותם, מתוך העיוות המוטרף הזה, וגחמותיהם לא באמת רוסנו, אלא עוותו להטלת המומים האלה על ילדיהם.

ואלה שרואים אם כך בדברים אלה כפירה וקריאה להפקרות, אזי הגיע הזמן לסדר חדש, בו נפסקת ההפקרות הזו, להעניש ילדים על חטאי אבותיהם.

זו העת לתת כבוד ראשית לילדינו ורק אחר כך להורינו.

להפוך את התנועה.

במקום לתת להם מה שקיבלנו מהורינו, לתת להם מה שהם צריכים, במסגרת האפשר.

לכן, אל נא נמכור לילדינו שזה לטובתם, בית הספר, הצבא, החינוך.

כי זה בשבילנו, ההורים, זה בשביל המדינה, בעיקר זה בשביל לקיים את מנת האיוולת להנכחת העוול כלפי הילדים.

עידן זה הולך ונגמר.

במסגרת האפשר

ההורה בראש ובראשונה הוא הגיבוי המלא שנדרש לו לילד לעצם היותו. הוא אלוהיו.

הגיבוי המלא לעצם היותו כפי שהוא: חלש, חזק, בוכה, מדוכא, שמח, עליז, מאושר.

לעצם היותו היצור הפלאי בעולם, צומח אל עולמו, לומד את כליו, למד לרכוש ולבנות כלים אישיים, מבשיל, ובעיקר חי.

גם אם עשית משהו לא כראוי, הנך ראוי.

הנך ראוי כי אתה אדם.

הנך ראוי לבכות ולצרוח, ולעבור את הגבול ולהיות מוחזר אל הגבול.

הנך ראוי להיות.

זהו החינוך החדש: הצדעה לילד, גיבוי לילד, הסכמה עם הילד, קביעת מסגרת האפשר.

הסכמה להיות הילד מי שהוא.

למידה מי הילד הזה על מנת להניח לו סביבה וכלים מתאימים, במסגרת האפשר.

והחינוך הזה תקף כלפי עצמנו.

ההסכמה להיותנו מי שאנו, שמנים, רזים, חכמים, טפשים, אציליים, מעל ומעבר, אפסים מוחלטים, הלמידה מי אנחנו ומתי, תאפשר לנו להגיע לתנאים המתאימים בשביל עצמנו, במסגרת האפשר.

זו דוגמא אישית.

והדוגמא האישית מחויבת המציאות במיוחד בתפקיד ההורה, כאשר ההורה משמש בכל מקרה – מופת.

ומכאן החינוך האישי הוא החינוך המשפחתי, הוא החינוך הזוגי.

אם נדמה למישהו שהלווי הזה, האישי, את עצמכם ואת ילדיכם, ואת בני הזוג או בנות הזוג, הוא נפרד, הרי שטעות גדולה בידיו וטוב לראות את התמונה בכללותה.

בהיותך אדם, ממילא הנך שם, למקרה שיזדקקו לך,

זה לא חשוב כלפי מי אתה בעמדה הזו, לאיזה מילדיך, זה לא חשוב אם זה כולל גם את הצִיווּת הזה שלך עם רעייתך לטובת קיום המשפחה הזו, בכל מקרה אתה מלווה את כולם בתהליך ההתחנכות העצמית של המשפחה כולה, כמקשה אחת וכמערכת מורכבת למדי של יחסים יחסיים, עם דמויות אלה ואחרות.

כפיה עם זאת, כאשר נדרשת טוב אם בעיקר תהיה שם כמחסום, בלימה.

על פני להכריח מישהו לנהוג כך או כך, למנוע ממנו מה שלא ניתן - במסגרת האפשר.

לכן, איך שלא נסתכל על זה חינוך הוא פעולה אישית, פנימית,

ומלבדך אין מי שיחנך אותך, רק

ע צ מ ך.

---

תודות.

חיים טובים

איני פוחד מהמוות.
פוחד מהמוות טרם זמני.
ממותי בעודי 
בחיי.

רוצה לחיות את חיי עד המוות,
במקום לעשות לעצמי את המוות,
רוצה חיים כאן מיד 
בזה איני סבלני

גם בריא לגמרי זה לפעמים חולה,
זה תהליך של בריאה  והבראה
מבפנים 
עוד יותר פנימה,
התכנסות והודיה.

בריאה יומיומית של בריאות,
בריאה יומיומית של בריאות בריאה,
נושבת כמו רוח הדברים
ואהבה
בבלימתה 
מתפשטת ומתרחבת -
מתכנסת ומודה.

הכל צפוי גם היום,
בו בחירה אישית
תסיר את גלימת הבריאות
לביטוי אחרון בהחלט
של מוות בריא.

עד אז,
אנרגיה חיה.

לא פוחד מהמוות,
לא פוחד מהחיים.

חיים טובים.

---

תודות

לבן

הגיע הזמן הזה, החגיגי משהו

בו אלך לפגישה אישית, 

עם יעל אחותי למסע

וביחד ולבד היא ואני

ניפגש עם 'לבן'.

לפלא הוא התמסרותה המופלאה 

להיות לדברים במה מדויקת

חסרת פניות 
כפי שהאצלתם

מורעפת אל שיח אחר לגמרי

בה ניצן ופרח הם רוח הדברים

נושב אז השכל הישר

להכות חסדיו

לעונג צרוף

של אהבה

מתבונן בגובה העיניים

מבפנים פנימה

אל חירות כאפשרות

והרשות נתונה.

זה לא שרוח הדברים נעדרת מחיי 

דבריה רמים וצלולים יום ביומו

אבל הנה הגיע הזמן הזה 

החגיגי משהו

בו אלך אל לבן

להיות איני

לשעה

קלה.

---

תודות.