פנימיה צבאית תל אביב

גבה עשויה לעלות לנוכח הרעיון שאני - הייתי בפנימיה הצבאית.
תל אביב.

אני שברבות הימים מדבר על חינוך ועל חינוך ביתי,
מדבר משפחה ויחיד ויחד,
אז, מצאתי לי חברים.

---
בימים אלה, פתאום בני ארליך שם תמונה בפייס, והתחיל איזה געש פנימי.
וואלה, אלה היו חברים שלי. במדים, עם נשק, חווינו חוויות מצחיקות עד דמעות,
ביליתי בפנימיה כמו שלא ביליתי מימיי.
כאמור, בעבורי זה היה קן קוקיה עדיף על המקורי אצלי בבית.
כי בקן הקוקיה הזה השתלבתי לא רע.

סיימתי יא.
זהו, אמנם עשיתי שמינית אבל בעקרון, מאז אני באנ סקולינג,
לימוד לאין שעור, חינוך לאין שעור.
זה התברר לי רק לאחר שבחרתי בדרך הזו,
ואפשרתי לילדי להיות המורים,
ללמדני את ההורות.

כאשר
זמנם בידם, נטייתם האישית, הגחמתית - מגובה באהבה,
כאשר ההתבוננות בהם, ובצמיחה הטבעית שלהם,
לימדה אותי כמה דברים על עצמי,
על החיים ובמיוחד על החשיבות המוגזמת
שניתנת למנגנון, כל מנגנון.

---

וזאת אני אומר אפילו ואף על פי
שהמנגנון הזה, הבטחוני, המאיים, המחריד
של מלחמה ומוות ואיום קיומי,
מתוך שיקוליו שלו עשה עימדי חסד,

כשהניח לי ולהערכתי לעוד כמה חברה,
את המקום הזה.
בו היה לי כל כך להסתדר.
היו אז כללים ברורים,
והיו לי אחלה חברים.

---

תודות.