כמה מילים על חינוך, על טירוף, על מסגרת האפשר, על המחנך הראוי, על ההורה, על המשפחה.
אין דבר כזה חינוך באמת, שזו אשליית התמרון המרהיב הזה, בו דיכוי פעיל נקרא חינוך.
החינוך משתמש בכלי הדיכוי על מנת לאלף אחר לנהוג כראוי, כאשר הראוי הוא החינוך הזה בדיוק.
כלומר, הטירוף מתחזק את עצמו בלולאה זו, על פיה טובתו של הטירוף קודמת לטובת הילד, או טובת הכלל, החברה, הדת, הכת, המשתייכים לכת או לדת,
כל אלה קודמים לטובת הילד.
והטירוף הוא שכולם, מגדול ועד קטן מאמינים שכל החינוך הזה, שכל הדיכוי הזה הוא לטובת הילד.
גם הילד עצמו.
זה התחכום דרכו משמר את עצמו החינוך במתכונתו שמשמעותה היא התעללות, חד משמעית, בילד, שכל חטאו הוא שהוא עדיין "לא מחונך".
החטא והעוול מתוחזקים מדור לדור בשלל אמצעים רגשיים הכוללים בוז וחוסר כבוד, כלפי הילד - כאדם. העוול שנגרם בילדותם להורים עצמם הנתפש כעוול נדרש "לטובתם", הגיע הזמן להעבירו לילדיהם, "לטובתם".
ההתעללות המפורשת, המוצדקת, מקורה באידיאות מימי ספרטה העליזים, כך שבמסגרת החינוך הנוקשה על הילד לחסום, לכלוא ולבלום את רגשותיו, אסור לו להתלונן, אסור לו להיות עייף או עצבני, או שמח מדי.
עליו להיות מרוסן, מאופק, מחונך.
ולהאמין בכל לבו שזה לטובתו, על מנת שבבגרותו יפליא חינוכו בילדיו. וכן הלאה.
זוהי מהות החינוך הציבורי, החינוך הדתי, החינוך החברתי.
דיכוי וכפייה לשם שליטה.
כל דברי היום נתבררו כבר מזמן, מהשיבה הביתה, מהתבוננות אישית.
כשקראתי את "בראשית היה חינוך" של אליס מילר, נמצאו לי ההגדרות של מה שהיה ידוע, בהיר מנומק הגיוני ומתאים בהחלט לתפישותיי האישיות ומסקנותיי כאב בחינוך ביתי מזה 18 שנה.
אליס מילר הניחה בעבורנו את העיקרים, זהו ספר חובה לכל "מחנך" ואין הורה שאיננו "מחנך".
על מנת להבין היכן היינו עד לא מזמן, טוב לעיין בעדויות על קיומה של הפדגוגיה השחורה, הכופה, מסרסת, מרסנת ומטילה מומים בנפש האדם, טוב לראות את הפדגוגיה המצדיקה התעללות נפשית ופיזית בבני אדם צעירים, במקום להניח שם את הלווי המתבקש ותו לא.
בגיל חמישה חודשים כבר החל הטירוף.
בגיל חמישה חודשים כבר נבהלה החברה מגחמותיו של היצור הזעיר, זה שעוד בכלל לא קולט את היותו נפרד מאמו.
חוקי משמעת נוקשה, הכוללים את האיפוק והריסון כאידיאה חינוכית, ייצרו המוני אדם שלא הורשו להביע את רגשותיהם, והאמינו בכל לבם שזה לטובתם, מודים להוריהם על ההתעללות שעברו אצלם.
אנחנו לא רחוקים משם כלל ועיקר.
אם זה לא אנחנו שגדלנו בצל האיבה הילדית של הורינו, הרי שהורינו גדלו כך, ואם לא הם, אז הוריהם.
מאחורי אידיאות חינוכיות אין דבר וחצי דבר עם טובת הילד עצמו.
יש להם הרבה מאוד עם טובת הילד החבוי במחנך הדגול, שנותן הלאה את מה שקיבל. לעתים ביתר שאת.
אליס מילר מראה לנו כיצד, החינוך, זה המקנה משמעת, רצייה והתרפסות, מכוון לבגרות בה אלה מתורגמים לרודנות, עריצות, ולעתים לאלימות ממש. היא רואה קשר ישיר בין אדם אלים לילדות בה היה חינוך נוקשה.
---
אנו חיים בעידן אחר. חדש.
התמורות המתרחשות על פני הפלנטה ובתוכה הן עצומות, השינויים אדירים, והחסד מכה לכל אבריו ועבריו.
החינוך אין לו מקום עוד במשמעותו הרגילה של אילוף.
החינוך מתפנה מכס הכבוד והכוח, השררה והמניפולציות הרגשיות להשגת צייתנות.
החינוך הפך להיות לקיר תומך, נקודת התייחסות, עוגן שניתן לסמוך עליו, על מנת לקדם את החונך והמתחנך בו זמנית.
כך היא המציאות. בהחלט משתפת פעולה גם עם גבולות ובלימות הנדרשים בעבור הילד והאדם, אבל בעיקר קיימת, נוכחת המציאות, ועל החונך להיות שם, איתו, לצידו, אם וכאשר הוא מבקש, משען לשעת צורך, לווי עקרוני.
החינוך בהחלט משתף פעולה עם תסכולי המציאות שחווה הילד.
המחנך אם כך בהחלט עשוי לבלום או אפילו להיתפש כמי שמדכא את הילד (במיוחד על ידי הילד), אך בד בבד, יכול המחנך, והמחנך הראוי יאמץ רעיון זה אל לבו, להבין שמצד אחד הוא חלק מהמציאות המתסכלת של הילד, לכן לעתים הלאו יבוא דווקא ממנו, מצד שני הוא זה שנותן גיבוי מלא לילד להיות מי שהוא, להגיב כפי שהוא מגיב, לקבל כל התנהגות אופיינית במסגרת האפשר.
כלומר, מסגרת האפשר היא המסגרת הטבעית, זו שנובעת מהמציאות.
ילד קטן שמעוניין להיות עירום אם כך, לא ייהנה מהנאת העירום שלו בקניון מסחרי שוקק אדם, לא כי זה לא נכון או ראוי, אלא מתוקף המציאות.
המציאות הפיזית.
מסגרת האפשר היא מסגרת האפשר ההורית, הזוגית, האישית.
זה לא לטובת הילד
נאמר שבמסגרת האפשר של הוריו, נשלח הילד למסגרת הכליאה היומיומית, עבודות השירות האלה למען טירוף החינוך הממלכתי, ומאמינים ההורים בחיול החיצוני הזה, בתמרוני האמונה, בהדרכות חיצוניות אלה, הרי שעדיין אינם צריכים להחדיר למוחו הצעיר את האמונה שכל זה בשבילו.
כי זה לא.
והם יודעים את זה היטב. כי אם הם מאמינים שזה לטובתו, זה מתוך שהוחדר למוחם, הוחדר אי אז, שמה שעשו הוריהם היה לטובתם.
וזה פשוט לא נכון.
לא כל מה שההורים עושים הוא לטובת הילד. יש דברים שאינם קשורים בטובת הילד ויש דברים שמתעלמים מטובת הילד.
כאשר ילד סובל מאסטמה, ניתן לעבור לגור במקום יבש, ולהקל עליו ואפשר לרכוש לו משאף.
מהי טובת הילד? האם אז טובת הילד נתפשת ככזו ,שעדיף לו לחיות בתנאים שאינם מתאימים לו על מנת להכיר את העולם, או על מנת שאביו יוכל לעבוד בעיר ואחותו תוכל ללמוד בבי"ס למחול?
או טובת הילד היא שכל המשפחה תעבור לגור במדבר? ויהיו מתוסכלים אחותו ואביו ואמו?
מהי טובת הילד?
---
וההורים שהחזיקו מעמד עד כאן בקריאת המאמר הזה, אלה שעדיין מאמינים בחיול הילד לטובתו הוא, אם יתבוננו היטב פנימה, יוכלו לראות שהגיע הזמן להתאבל על כל מה שנלקח מהם בילדותם ובבגרותם, מתוך העיוות המוטרף הזה, וגחמותיהם לא באמת רוסנו, אלא עוותו להטלת המומים האלה על ילדיהם.
ואלה שרואים אם כך בדברים אלה כפירה וקריאה להפקרות, אזי הגיע הזמן לסדר חדש, בו נפסקת ההפקרות הזו, להעניש ילדים על חטאי אבותיהם.
זו העת לתת כבוד ראשית לילדינו ורק אחר כך להורינו.
להפוך את התנועה.
במקום לתת להם מה שקיבלנו מהורינו, לתת להם מה שהם צריכים, במסגרת האפשר.
לכן, אל נא נמכור לילדינו שזה לטובתם, בית הספר, הצבא, החינוך.
כי זה בשבילנו, ההורים, זה בשביל המדינה, בעיקר זה בשביל לקיים את מנת האיוולת להנכחת העוול כלפי הילדים.
עידן זה הולך ונגמר.
במסגרת האפשר
ההורה בראש ובראשונה הוא הגיבוי המלא שנדרש לו לילד לעצם היותו. הוא אלוהיו.
הגיבוי המלא לעצם היותו כפי שהוא: חלש, חזק, בוכה, מדוכא, שמח, עליז, מאושר.
לעצם היותו היצור הפלאי בעולם, צומח אל עולמו, לומד את כליו, למד לרכוש ולבנות כלים אישיים, מבשיל, ובעיקר חי.
גם אם עשית משהו לא כראוי, הנך ראוי.
הנך ראוי כי אתה אדם.
הנך ראוי לבכות ולצרוח, ולעבור את הגבול ולהיות מוחזר אל הגבול.
הנך ראוי להיות.
זהו החינוך החדש: הצדעה לילד, גיבוי לילד, הסכמה עם הילד, קביעת מסגרת האפשר.
הסכמה לְהֶיוֹת הילד מי שהוא.
למידה מי הילד הזה על מנת להניח לו סביבה וכלים מתאימים, במסגרת האפשר.
והחינוך הזה תקף כלפי עצמנו.
ההסכמה להיותנו מי שאנו, שמנים, רזים, חכמים, טפשים, אציליים, מעל ומעבר, אפסים מוחלטים, הלמידה מי אנחנו ומתי, תאפשר לנו להגיע לתנאים המתאימים בשביל עצמנו, במסגרת האפשר.
זו דוגמא אישית.
והדוגמא האישית מחויבת המציאות במיוחד בתפקיד ההורה, כאשר ההורה משמש בכל מקרה – מופת.
ומכאן החינוך האישי הוא החינוך המשפחתי, הוא החינוך הזוגי.
אם נדמה למישהו שהלווי הזה, האישי, את עצמכם ואת ילדיכם, ואת בני הזוג או בנות הזוג, הוא נפרד, הרי שטעות גדולה בידיו וטוב לראות את התמונה בכללותה.
בהיותך אדם, ממילא הנך שם, למקרה שיזדקקו לך,
זה לא חשוב כלפי מי אתה בעמדה הזו, לאיזה מילדיך, זה לא חשוב אם זה כולל גם את הציווּת הזה שלך עם רעייתך לטובת קיום המשפחה הזו, בכל מקרה אתה מלווה את כולם בתהליך ההתחנכות העצמית של המשפחה כולה, כמקשה אחת וכמערכת מורכבת למדי של יחסים יחסיים, עם דמויות אלה ואחרות.
כפיה עם זאת, כאשר נדרשת טוב אם בעיקר תהיה שם כמחסום, בלימה.
על פני להכריח מישהו לנהוג כך או כך, למנוע ממנו מה שלא ניתן - במסגרת האפשר.
לכן, איך שלא נסתכל על זה חינוך הוא פעולה אישית, פנימית,
ומלבדך אין מי שיחנך אותך, רק
ע צ מ ך.
---
תודות
