יום שלישי, 26 בנובמבר 2013

גם רבנים רועים

בית הדין הרבני, מייצג את הגוף השומר על הפולחן היהודי.
כמובן שבית הדין הרבני מחזק את החברה הפטריארכלית שכן משם הוא.

הרי לנו מקרה בו האם איננה מעוניינת למול את בנה ואבי הילד כן.
על פניו זעקתה של האם נשמעת למרחק, הולכים לפגוע בילד שלי, בפרי בטני.

הצדק איתך.

אלא, טוב לזכור שאת משתייכת לחברה, או אם תרצו לעדר הישראלי.
והעדר הישראלי נותן כוח גם בידי הגברים וגם בידי הרבנים - קוראים לזה מדינת היהודים.

ומכך, שאין כאן שום הפתעה.
ההפתעה היחידה שיש היא שהאֵם הזו חשבה שתצליח לכופף מנהג של אלפי שנים,
מנהג מושרש היטב, בו השלטון בידי הזכר, הגבר, והוא מל את בנו כפי שמלו אותו. 


לשמר את הסחר בנשים, באמהות ובילדות.

---


את בננו האחרון לא מלנו, אמו ואנוכי.
אם הייתי חושב על זה ולא פועל כאוטומט, לא הייתי מל גם את שלושת בני האחרים.

עם זאת, עם החמלה וההבנה אל מקומך  - לכי, ערכי את הברית הנוראית, 
שכן, זה לא כל כך נורא באמת. זה - לא סוף העולם.

המאבק הזה איננו נדרש מכיוון שהוא לא יניב שום פרי.
מה שכן, גם בעקבות המקרה הזה,
טוב לחשוב טוב בטרם נכנסים לעולם הדתי הממוסד והלא ממוסד בארץ הקודש.

בדיוק כמו בתי חולים.
נכנסת - כבר אינך ברשות עצמך.
כבר יש אלוהים שמחופש לרופא בחלוק לבן - שמחליט עליך ועל ילדיך - וזה כבר יכול להיות עניין של פיקוח נפש. 

לכן, אל תיגשו לרבנות. בכלל. אף פעם.
אל תתחתנו - זה פולחן שכולו סחר בנשים.
אל תיגשו לשום שירות מהגוף הזה. חשכת ימי הביניים שקובעת כאן גורלות.


אגב, זה רק מצגת אחת, יש עוד מצגות של חשכת ימי הביניים, בריאות, חינוך ובעיקר נטיית העדר ללכת אחרי מה שנדמה לו כהנהגה - גם רבנים רועים - כל רב והעדר שלו.

--


הנני אדם דתי (פולחני אישיים), כזה שלא צריך להאמין (ועדיין בוחר להאמין), ידיעת האל הטוב מעקצצת בכל נים מנימי גופי ונפשי.

היזהרו מן הרבנות. היזהרו מן הרבנים. היזהרו.

---

תודות


יום שלישי, 19 בנובמבר 2013

הריבונות הראשית

הרי את משוחררת לי
הרי את מגורשת לך

הרי את משחררת לי
איני שלך מעולם לא היית,

אקדח שקיעה יפה במיוחד
אל פחי האשפה של פולחני
הנישואין
בו לא היית ולא תהיי
אפילו חפץ –
אלא שילוב הגנים הנכון
בעסקה בין אביך מולידך
לאבירך בועלך
לבנך 

כך אין לי חפץ בך
איני חפץ בכך.

חפצך אם כך גם הוא עשוי
לִמָס אל מחוזות הכפור
הבל הנשימה הבל
הבלים

כבר אין הדעת יודעת
איך יצירת היצר סופותיו
ריחות ורעידות יחסיות
ואדמת שמיים נינוחה
וניחוחות.

תודות גברת תודות אדון,
לכל אותן נשים שבי
לכל אותם גברים שבתוכי
לכל אותן דתות
תודות 
אך לא 
תודות



יום חמישי, 14 בנובמבר 2013

אפליקציה

הנקה זה עניין טבעי. יסודי. בסיסי. לא ניתן לערעור.
ואפילו הטבעוני האדוק ביותר לא יעלה על דעתו לא לתת ליונק את חלב אמו.
אפילו פרות או שאר חיים ממלכת היונקים שהם טבעונים במהותם ולא אוכלים מהחי -
מיניקים את הצאצאים.

והנה, גברים ולמרבה המצער גם נשים מסרבים להכיר במקור התזונה היחידי שהוא טבעי ליונק - השד - כאיבר הזנה בראש ובראשונה, קודם כל, כברירת המחדל וכיישום (האפליקציה) הטבעי.

כן רבותי הגברים, עד כמה שזה מביך -
ליונק, לזה שרק נולד

זכות ראשונים לינוק מפטמת אמו. 

גם אתה אדוני הנגעל,
גם אתה אדוני המזועזע -
פעם ינקתם מפטמת אמך (יש לקוות).

וגם אתה וגם אתה - טוב אם תברכו על כך,
שכך הילדים שלך ושלך מקבלים מצע אופטימלי

שמתאים לגדילתם
להיות בריאים ונורמליים.

ובמסגרת הנורמליות בהחלט ראוי לו
לאיבר ההזנה הזה
להיות גם איבר מיני,
לא יותר ולא פחות מהמרפק למשל,
או תנוך האוזן,
או כל מקום שְמֵרָגֶּש את הגוף באופן המיני.


הנה כי כן המפרידים בין בעלי חיים ובני אדם,
המפרידים בין אדם לאדם,
מפרידים בין תינוק לאמו - בשעת הזנתו.


וזה, למרות שזה נראה כטבע התרבות האנושית -
זה לא.
התרבות והנאורות לא הצליחו ולא יצליחו
לגבור על האפליקציה הזו שנקראת חיים בחומר. 

טבעי להיניק, טבעי לינוק, מקור חיים.

וזה טבעי להיות טבעוני. 

---

תודות

יום שלישי, 12 בנובמבר 2013

מיניקות

פעם, באחד המעגלים בהם דיברתי בדבר החינוך הביתי, בפני הורים, ישב איתי חבר, הקשיב רוב קשב, הסכים לרוב הנאמר, ואף הוסיף משלו.
"רק דבר אחד" כך שח לי בסוד "רק דבר אחד אני לא מבין" - ומהו? הטעמתי...
"איך אתה יכול לדבר ככה ולהיות מרוכז בנושא - כשכל הזמן נשים חולצות שד ומניקות ילדים מולך?"
מה? היו שם נשים שהיניקו? התפלאתי... לא שמתי לב.

---


תודות

פרסום; תעמולה;

פרסום

רפואת תדרים
הנה כי כן לכל אשר אני פונה אני נתקל במודעות בדבר רפואת תדרים בישראל.
היות ובכך עיסוקי, וענייני הוא רפואת תדרים על פי טכנולוגיה שעומדת בפני עצמה,

יודעת מערכת השיווק "לרדוף" אחרי ולכל אשר אני גולש - שם הפרסומת על רפואת התדרים.
הצעת הייעול המתבקשת כלפי התחכום הזה של הפרסום - אם איני בודק במה הדברים אמורים אחרי שלוש, חמש, שבע פעמים, הניחו לי, זה סתם לא יעיל, ואם כבר הקלקתי על פרסום ולא חזרתי על זה אחרי עוד פעמיים, שחררו....

מיני בר 
עד לפני כשבוע רדפה אחרי חברת מיני בר (כולה מכשיר לאספקת מים קרים וחמים) ידועה למדי.
היות ועיסוקי הוא גם המים, בפיתוח הזה של מים חיים שאין בינו לסינון שום קשר, וודאי שלא לסינון קלוקל שקיים אצל כל המכשירים האלה - המכונים בר מים.
אלא מה, ברגע שאני קורא שלוש כתבות על מים, אני נרדף על ידי חברה שמפרסמת מה שרחוק ממני כרחוק מים חיים מאוסמוזה הפוכה.
בר יקר, איני שותה משקאות חריפים - אם אתה בר, ואם אתה רק בר של מים, איני שותה אלא מים חיים מהברז, ואם אני כבר מסנן את המים אז לא במחירים המופקעים האלה. גם לך תודה.


תעמולה


צבא ההפחדה לישראל

כבר נכתב לא מעט על הקשר בין התעמולה המעלה על נס את כל ענייני הצבא, קרי, מעלה טרור פנימי, כזה שמאיים דיו על האזרחים על מנת שיעבירו בשקט את העלאת תקציב הבטחון, כי איראן, כי סוריה, כי טרוריסטים, כי אין לך קל מלעורר פניקה ברחוב, אין לך קל מלעורר פניקה אצל חברי הכנסת.
על ישראל אין איום קיומי. נקודה.

לידת בית
מעת לעת קורה שלידת בית מסתבכת.
מעת לעת קורה שלידה בבית חולים מסתבכת.
כאשר לידת בית מסתבכת - ממהרת האג'נדה הקונבנציונלית, זו הרפואית, הנשענת על סמים מסוכנים ורופאים פתיים להתריע ולהבטיח שאצלה זה לא היה קורה - שזה קשקוש. מה לעשות? זה פשוט קשקוש.

כאשר אותה אג'נדה לא יכולה לטפל בסבוך של לידה בבית חולים, אוזלת ידה בעיקר מוצנעת מהתעמולה האוטומטית.

למקרא הנחיות משרד הבריאות למיילדות בית, אולי כדאי פשוט להזמין את המיילדת כחברה, לא כמיילדת, סתם חברה, שתהיה בבית, אתך, תלווה אותך בלידת זוגתך.
ואם זה לא אפשרי כל עוד יש לה רישיון מיילדת, שמא תחזיר
המיילדת את 
הרשיון ואז נוכל ללדת בשקט סוף סוף.

---

תודות

מכבש הלחצים של הלחץ החברתי

נזדמן לי לקרוא שתי כתבות של שתי נשים אשר נחשבות לפחות בעיני רבים כמובילות דעה או כבעלות דעה.
שתיהן התייחסו למושג מכבש לחצים ולחץ חברתי.

הנקה
אחת דברה על מכבש הלחצים המופעל על אשה שלא מניקה את ילדיה וקראה לזה 'טרור הנקה' תוך שהיא מתפתלת בתוך מילותיה על מנת להצדיק את המושג העקום הזה שבעצם הוא לא מופנה כלפי נשים אלא כלפי "החברה" (הפטריאכלית כמובן), אותה "חברה" שבה בעת מואשמת על ידי אותה כותבת בהחפצת השדיים כאבר מיני.
מאידך הדוגמא שנתנה לאותו 'טרור הנקה' היתה של אשה שהעירה לה על כך שאיננה מניקה את תינוקה הצעיר (כבן חודשיים). כלומר נציגת החברה הפטריאכלית שהפעילה כלפיה טרור הנקה היא אשה.

ובכן, זה לא טרור.
טרור זה כאשר את מאוימת ברמה של אימה, שתוק, אובדן היכולת לחשוב באופן צלול מתוך פחד. כאשר את מאוימת פיזית. כאשר עפים סביבך טילים או כאשר גבר גדל מידות מביט בך בחצי עין ומודיע לך חגיגית שהוא יודע היכן אביך גר, ומהי כתובת ילדייך בבואו לדרוש ממך משהו. זה טרור.
הערה לאם שמתכחשת לגופה, לצרכים בסיסיים של ילדיה אשר משתייכים עד כמה שבדקתי לאחרונה למשפחת היונקים, ויילודיה אמורים לינוק באופן טבעי, באופן הגיוני, באופן ביולוגי ובכל אופן אחר, איננה טרור.
תזכורת לאמהות שמעבר להיותן בנות אדם נאורות ותרבותיות, או בטרם היותן כאלה – עליהן להיניק את ילדיהן - לא כי זה עונש, לא כי זה גזירת גורל אלא כי הלב הפועם תפקידו להזרים את הדם לכל אברי הגוף – גם אם לא בא לו. תזכורת כזו איננה טרור.
מה שכן זה בהחלט לא עניינו של אף אחד להעיר לאחר הערות מכל סוג, ובכך גם הנכתב כאן מקצתו בחטא, מקצתו מכיוון שאין הדברים מופנים לאשה ספציפית (ויסלחו לי הקוראים שמזהים את הכותבת) אלא אל כל אשה.

עם זאת, גם בטבע יש שנקבה שהמליטה (נשים כידוע לא ממליטות אלא יולדות – ואולי לכן הן פטורות מהנקה) מתכחשת לגוריה. ברוב המקרים האלה נגזר גורל הגור (שזה משהו אחר לחלוטין מילד או תינוק) למות.
אם כי קורה שאת הגור הנולד מאמצת נקבה אחרת, כזו שיכולה להיניק (מעניין שגם ממליטות וגם יולדות מיניקות) ומצילה את חייו.
זה המקרה המתואר שבו אשה אחת מנסה להציל את הילד של אשה אחרת מהבקבוק, ולהעלות אצל המבקבקת את רגשותיה הקדומים אשר למרבה הצער מעלים אצלה אשמה ומעצימים את אותה אלימות שמתחסדת לומר – טרור.

נישואין
השניה מדברת על הנישואין ומתפלאת על כך שדווקא הגברים והנשים החד מיניים, מבקשים להסדיר את זוגיותם במוסד הנישואין אשר אבד עליו הכלח.
המושג לחץ חברתי עלה בדבריה וכאן מתפלא הכותב על ההיתממות של הכותבת הנכבדה, כאילו איננה יודעת שזה בדיוק העניין, שהלחץ החברתי המקבל ומאשר את הנישואין כהליך נכון, כגושפנקא חברתית הוא שדוחף את אלה אל ההכרה הזוגית , לכאורה שנישואין מאשרים את הסכמת החברה לזוגיות מסוג זה.
אין תימה שכך הוא, כאשר אג'נדה ולא חשוב איזו אג'נדה מאבדת את תקפותה ואת כוחה במקום אחד או באופן כללי, אלה שהתנגדו לה כמו מאמצים אותה על מנת לשמר אותה. כך חד מיניים מאמצים את מוסד הנישואין שמראש הוא עקום ובא לסדר את העניינים בעולם של גברים הנושאים נשים על כפיים ומסדרים ענייני בעלות בינם לבין עצמם, כך קיבוצים שלכאורה דגלו בתפישה סוציאליסטית ונכנעו לתפישה הקפיטליסטית (מה שנקרא הפרטה), הופכים להיות יותר ויותר קפיטליסטים כשהקפיטליזם מתמסמס אל עידן אחר, שכן הפירמידה של "השוק החופשי" מתפוררת.

מכבש הלחצים והלחץ החברתי
מכבש הלחצים והלחץ החברתי אם כך הם מושגים שליליים אשר מאפשרים לזו להתחסד ולו להיתמם וכל זה על שום מה?
על שום זכותה של האחת לזעוק חמס שמישהי העירה לה על אובדן נקביותה והפגיעה בצאצאיה (אשר גדלו להיות לאנשים לתפארת אשר נזקי חוסר ההנקה מוסתרים היטב כל כך שלא רופאים ולא פסיכולוגים יזהו אותם) וזכותה של השניה לתמוה על המובן מאליו.

אותו מכבש לחצים ואותו לחץ חברתי נמצאים חיוביים ביותר כאשר מתאגדות נשים על זכותם, ולא חשוב מהי הזכות, אם להיניק בציבור ואם ללבוש בגדים של שרמוטות ולהתפלא שגברים מתייחסים אליהם כפי לבושן.

ומכאן, זה לא מכבש הלחצים, זה לא הלחץ החברתי. זה תהליכים שמתרחשים ממילא, וכל הניסיונות להגן על דרך זו או אחרת משקלם כקליפת השום.
ומדוע נכתבו הדברים האלה?
התכחשות לצאצאים בדמות אי הנקה, התכחשות לזוגיות בדמות נישואין (כאילו שהטקס והבעלות יצילו או יחריבו את הזוגיות), התכחשות לתפקיד הראשי של ההורות – דאגה לטובת הילד לפני הכל – וזה בא לידי ביטוי בשליחת הילדים הרכים מהבית למשל וכל עניין בתי הסהר שנקראים בתי ספר, כל אלה טוב שיהיו בחלונות הראווה של המחשבה האנושית ולא מוסתרים מאחורי קשקושים מילוליים שכל תפקידם להסיט את המבט הישר ולעקם את השכל הישר מהטבע, מטבעו של האדם כיצור חי, להפריד את השכל מהגוף החי.
ואם חוטא הכותב במה שהוא מלין עליו, הרי שהצטרף לספירלת הטמטום האנושי – בה מילים חשובות מערסול והענקת מזון מתאים ליונק – אנוש וחיה.


---

תודות





יום שני, 11 בנובמבר 2013

עצירות - תינוקות וילדים


תינוקות

עצירות אצל תינוקות בהכרח מצביעה על פוטנציה לעצירות אצל האֵם.
במיוחד כאשר התינוק עדיין חלק בלתי נפרד מהאם, נאמר עד גיל ששה חודשים בקירוב
.
לכן, אצל תינוקות יונקים וגם אצל תינוקות הניזונים ממזון מלאכותי יהיה זה נכון להתבונן בנושא העצירות לאורך הדורות, ראשית אצל האם וניתן בהחלט להתבונן גם לכוון הסבתא.
בעיקרה, עצירות עולה בהיבט של צורך בלתי נשלט לשליטה מלאה במתרחש. קונפליקט זה הוא שעוצר את הזרימה, שכן בהיותנו "קונטרולפריק", אנו שוכחים כיצד לשחרר מעט את השליטה ולהניח לנהר לזרום בחופשיות, ללא סכרים מיותרים.
היכולת לשחרר עומדת בבסיס העניין.
כך לגבי הנקה, כל העניין הוא היכולת לשחרר, ברגע שהאם נכונה לשחרר באופן מלא, נפשי ורגשי ופיזי, לא יתכן שלא יהיה מספיק חלב, שכן כמות החלב עומדת ביחס ישיר לכמות היניקה מצד הילד וליכולת להשתחרר מפחדים, ספקות ודימוי עצמי מאכזב
.
תופעות אלה של עצירות וייצור בלתי מספק של חלב, קשורים קשר בל ינתק בהתעקשות שלא לשחרר שליטה.
לכך יש אמצעים שונים לטיפול, יש מי שמשחרר את פסולת גופו באמצעות חומרים משלשלים, יש מי שמוסיפה מזון מלאכותי לתפריט ילדיה.
אלה ואלה מטפלים בסימפטום ומשמרים את הדפוס, כלומר, מתפתחת בעיה כרונית.
ההיבטים הרגשיים נפשיים הקשורים בנושא השליטה, עולים באופן ייחודי אצל כל אחד ואחת מתוך המין האנושי, ובאים לידי ביטוי גם באופן הזה של תסמינים כמו עצירות או חוסר בייצור והפרשת חלב אם.
כאשר היבטים אלה יגיעו לכדי איזון, הצורך הבלתי נשלט להיות בשליטה, יימוג מאליו, ויניח לנו לקבל את מקומנו היחסי בעולם, מתוך ידיעת השליטה העצמית המאשרת את הריבונות העצמית. זו השליטה האפשרית היחידה.
כך, על פני הניסיונות הבלתי פוסקים לשלוט בסביבה הקרובה, לעסוק בתחושות והרגשות של אחרים, בעוד בפועל הגוף מבטא חוסר שליטה בחוסר ייצור חלב או בעצירות, ניתן לשחרר שליטה מהסביבה ולהתמקד במה שמעשיר ומאפשר ברמה האישית.

ילדים

לעניין ילדים שסובלים מעצירות
, הן מנסיון והן על פי השכל הישר, כאמור, לא עולה הבראה או ריפוי מלא ללא התייחסות מחודשת של האם, הן לנושא, והן לילד.
כאשר את מעניקה תשומת לב לילד על פני לעצירות, גם אם תשומת הלב הזו מתייחסת לעניין החומרי בלבד, כבר את משנה התייחסות.

כאשר הילד סובל מעצירות, שאיננה בעיה פיזיולוגית כלל ועיקר (כמובן שאם נאכל שבעה ק"ג צבר הרי שהפקק המובטח יתפקק לו, לכן במובן זה הכוונה לעניין הכרוני), ואנחנו נותנים לו משלשלים אנחנו כופים על הגוף שלשול על פני עצירותכפיה זו מקבעת את העצירות כהתנהגות נפשית מקובלת (התאפקות), בעוד המשלשלים מאפשרים לילד להמשיך ולהתאפק - ולגוף להיכנע למשלשלים למיניהם.
כאן, שוב, כאשר האם תסכים לקבל את הגישה על פיה העניין עשוי להיפתר במהירות ויעילות כאשר היא עצמה תבחן את גישתה ותסכים לשנות ולהשתנות, הרי שלא נדרשת כל התערבות אחרת, לא משלשלים ולא פתרונות אחרים. לכן המודעות והגברת המודעות כל כך יעילה.
כאן, על פני ליחס ערך שלילי, ובכך לייצר הרגשת אשמה, ניתן לקחת אחריות. לקיחת אחריות היא אותה הבנה שהמפתח לבריאות ילדינו טמון בידינו במגוון גדול מאוד של מחלות או תופעות של חוסר איזון, במיוחד אלה הכרוניות.

למה רק האמא?
נמצאת האם מהווה את הקרקע, האדמה בה נובט הילד.
נביטה זו, צמיחה זו מלווה כמובן גם במארחים או מלווים נוספים - אב, אחים אחיות וסביבה אנושית ואחרת.
עם זאת, האחריות מונחת על האדמה, על האם (ומכאן בהכרח גם לסבתא מצד האם יש מקום של כבוד – ולעתים גם לסבתא מצד האב אם כי יותר נדיר).
כאן, לפני שתפישות פמיניסטיות יקפיצו לכאן התנגדויות, אין האם יכולה להתעלם מאחריותה כלפי פרי בטנה עד לעצמאותו.
מבחינה גופנית, אנושית, מבחינת הנקבה שבה, בנפש הנשית הקולקטיבית וזו הפרטית
.
אין הדבר מפחית מאחריותו של האב, מאחריות כל הסביבה האנושית לקיומו של כל פרט, עם זאת, היבטים אלה של איזון ברמת האֵם נמצאים עקרוניים במיוחד כאשר מדובר על תופעות של חוסר איזון כרוני.
מכאן שהכרוניקה, או החזרה והמחזוריות של תופעות חוסר איזון בהכרח מופנות אל האֵם למען תניח שם איזון.
האֵם בכל מקרה, היא המזינה, שוב, בכל מקרה - שגם אם נמצא האב מאכיל בפועל, מעשה זה שלו הואצל עליו על ידי האם. האם היא לב העניין. לכן "רק" האם
.
כאן, הנחת האיזון הנדרשת מהאם בכל מקרה נתנת על ידה. אלא שלעתים קרובות נמצאת האם "משתמשת בילד לצרכיה, כמובן בלא מודעות או כוונה.
אז למען איזונה, הילד שלה נמצא בחוסר איזון
.
כאן, צרכי האם בשליטה מתנקזים אל ריסון עצמי ללא שליטה אצל הילד.
עניין זה קשה להסכמה לעתים קרובות, במיוחד שכל מקרה מצביע על חוסר איזון שעשוי לעלות מהיבטים רבים ושונים זה מזה.
לעתים מקומה של האם בעניין השליטה מתחבר ליחסיה עם הוריה, אמה, או אביה, או ליחסיה עם בן זוגה, או ליחסיה עם דמות הילד שבתוכה.
אין לשלול כל טיפול בילד במקביל לתהליך המודעות הנדרש (אשר ברוב המקרים אינו נדרש לבעל מקצוע אלא על מנת להגיע לאבחון של עיקר העניין במקרה הפרטי, ועיקר העניין עשוי לעלות מתוך התבוננות פשוטה או התכוונות אנרגטית מונחית), עם זאת, ככלל ניתן לומר שעל האם ללמוד להניח גיבוי רגשי לילד, להרעיף עליו הערכה, לשחרר אותו ולהניח לו את האחריות שהוא מבקש אחריה.
שחרור הילד ממלתעות האהבה והציפיות למושלמות עשוי להניב תועלת, בהחלט
.
כאן, אפילו מנטרה שעליה חוזרת האם, משהו בסגנון "אני משחררת את הפסולת, אני ראויה, אני זורמת, אני חיה וקיימת" עשויה להואיל להועיל.

---

תודות

יום שלישי, 5 בנובמבר 2013

ישר - אל (תעשיית הבשר 2)

אז באותו עניין, כמובן שעלו וצצו כל מיני מפרידים. בין חיות לאנשים, בין אנשים לאנשים, בין לבין.
אין זה פלא שהאבנים מתעופפות למכביר, מקרוב ומרחוק, לסקול את הדובר ואת דבריו.

כאילו שזה שיש רעבים בהודו או שמעלימים אנשים בקוריאה הצפונית מאפיל על העניין הזה של תעשיית הבשר.

לכאורה שאם יש נערות אומללות שנאנסות ונסחרות; והאכזריות האנושית כלפי האנוש באה בצורות כאלה ואחרות, מצדיק לא לעסוק למשל באונס ילדים, לא במובן הפדופילי, אלא במובן של אינוס ה "איך מה ומתי לחשוב". ומותרת כליאה מנטלית ופיזית בתוך בתי סהר - מה שמכונה בטעות בתי ספר. והילדים אשמים בעל כורחם - ואינם יודעים אפילו במה.

שאפשר לחשוב שזה שאני עצמי, כמי שעבד בפרויקט מסריח (תרתי משמע) לפני עשרים ושש שנה, בבית מטבחיים, שם חוויתי את תעשייה בשר הבקר במיטבה - בלי לקלוט את גודל האיוולת, את גודל הזוועה והעוול, שזה פותר אותי מלומר בקול רם וצלול שזו איוולת, וזה עוול, והכל ביחד מעלה על נס את הטמטום האנושי (שזה גם חלק מאותה "הומניות").

ואם אכן הגיע האדם למדרגה בה השכל הישר מתעקם ומתפתל אל תוך קפלי מוחו והוא
מאניש את החיה על פני להחיות את האנוש
וזו ההומניות וזו החמלה לכאורה וזו תהילתו, האם אומר הדבר שהכל בדמותך ובצלמך אדם?

ואם האלימות העולה נוכח הדברים האלה מוצדקת, הרי שהחסד המסתתר מאחורי הצדק (ובפועל מקיף ועוטף אותו) מדבר על בדיקה עצמית שמא הכעס והאלימות העולים נוכח הדברים מצביעים על הסכמה ותסכול.
והסיפא הוא שאינני יכול לעשות דבר לגבי הרעבים בהודו, ואת ילדיי אני לא שולח לבתי הסהר על לא עוול בכפם, ואין בי אשמה על חוסר המודעות ההתבוננות והראיה שלי עצמי עד עכשיו ומכאן אין בלבי על אף אחד אחר, ולגבי האלימות שהדברים מעוררים, היא מזעזעת את אמות הספים שכן דווקא האלימים יודעים בלבם שלא רק שיש צדק בדברים אלא שהדבר הנכון ביותר הוא לעורר את המודעות, שכן לו אדם אחד יזנח את מנהג אכילת הבשר על כל צורותיו, לו עשרה יקטינו את צריכת הבשר, כבר הפעולה הזו נמצאת פעולה עניינית יעילה והכרחית.
יש שצריכים לאכול בשר. בהחלט. איזה בשר זה כבר ספור אחר, עדיין הרוב או לפחות חלק מהאנשים לא זקוקים לבשר ולא לבשר המתועש מעשי זוועה, לכן, ברשות הקהל וגם לא ברשותו, המעשה הזה, ההצבעה הזו, על העוול והטמטום זה המעשה שאיני שלא יכול לעשותו, שכן, הוא – משפיע.
בוודאות.
ולכן, זה לא מספיק לעשות לייק. צריך לעשות שיתוף ולהעצים את המסר הזה, כי בהקטנת צריכת הבשר, אפשר שהשכל האנושי – יתיישר.


ישר – אל.

---


תודות

יום שני, 4 בנובמבר 2013

מה זה ה "הזה" (תעשיית הבשר 1)

היום, ביקשתי לאסוף מעט זבל עופות.
אז הסתובבתי מסביב ללול שריחו מעקם את אפי לעתים קרובות.
כלום, החברה עובדים ואוטמים את הלול כל כך טוב שאין אפילו פירור זבל עופות.
מה שכן נשמע היטב זה ציוצים. אפרוחים.

אני מבקש מראש סליחה.
יסלחו לי כל המפרידים בין בני אדם לבעלי חיים, 
אלה שמחר גם יפרידו בין בני אדם לבני אדם, 
מחרתיים יסקלו אותי על חוצפתי.

להשוות בין סבלות אבותיי בצריפים ובמחנות, 
לבין תנאי האפרוחים האלה.

יסלחו לי על החוצפה לבוא ולומר 
שאבותיי לפחות זכו לראות אור יום.
וחלקם ניצלו (אחרת איך הייתי כאן?).

יסלחו לי בעלי החיים האלה, 
הנחותים כמובן שכן אינם כמונו - בני אדם - 
שבצלמו ובדמותו, 
אנושות נאורה ומורמת מעל שאר צורות החיים - 
יסלחו לי האפרוחים האלה 
שלא יזכו כמעט לראות אור יום.

יסלחו לי כולם אבל 
לא יכולתי שלא לחשוב את זה, 
לראות את זה, לשמוע את זה,
לומר את זה.
וכל אחד יחשוב לעצמו מה זה ה "זה" שמדובר בו.

---



תודות

זה הכל

כל מה שמתבקש זה הסכמה.
זה הכל.

כל מה שמוסכם מובן מאליו.
זה הכל.

כל מה שמובן מאליו אינו.
זה הכל.

כל מה שאינו קורא לעצמו אני.
זה הכל.

כל מה שעצמי קורה לי ממילא.
זה הכל.

כל מה שממילא קורה לא נתון לויכוח.
זה הכל.

כל מה שלא נתון לויכוח מבקש הסכמה.
זה הכל.

וכן הלאה...
זה
הכל.


---


תודות

יום שישי, 1 בנובמבר 2013

צלף

שאין באמת בוז באהבה.
שאין באמת בוז בכלל
ואין קנאה
ואין שנאה

ויש בה הכל 
תנועה של אל
אל האל הטוב 
נעה האהבה
מתגברת נפרשת

והבוז
והקנאה
והשנאה
אלה רק חולי זמני.

אלה קיימים אז בעולם הדמיון המבורך
שממציא הדמיון את העולם על פי גחמות הנפש
ומתוך כך שהנפש יכולה להתעמר בעצמה
מאפשרת את סכלות הדעת

לכפור באל הטוב
לכפור בעצמה ולהתעמר באהבה
וכל זה רק כי אפשר.

והצלף
זה שעולה מתוך סלע המחלוקת
מאיר את העולם בפיוטי פריון
בא להניח כאן את המסר הזה
של אחווה ושלווה ושלום

שאין בוז באהבה כלל
ואין שנאה
ואין קנאה
ויש בה הכל.

---


תודות

אמון, תקשור אישי בצ'אט (ערוך).

אמון הוא לא דבר נרכש. אמון הוא החלטה. יש לך אמון בו שהוא אבי ילדייך. זה אמון שניתן מתוך החלטה.

את מחליטה לתת אמון בדברים הנאמרים כאן. וגם אם ייאמרו לך דברים נוראיים את תתבונני בהם בכבוד. כי החלטת לתת אמון בכל מה שיוצא מתחת ידי הדובר.

לתת אמון ברמה הזו שזה שווה מבט. שאפילו אם זה הכל שטויות, לכאן, כאשר אני פונה לכאן את מתבוננת בריכוז מקשיבה.

כך ההחלטה לתת אמון באיש. עד כדי שחולקת עמו את הזכות הכבירה
לגדל ילדים אלה, שנגזר גורלם הטוב  ונגזר גורלכם הטוב שיהיו בעולם הזה
בייחודיות הזו של חיבור גנטי מוטציה חיובית של החיבור ביניכם שכולו אמון.

תפישתך את החברות עוד תשתנה במהלך חייך, אחריותך לגבי ילדייך, לגבי עצמך לא תימוג אפילו לאחר מותך.

לכן, אם כך נמשיך בכוון הזה כאשר מתבוננת בטיב היחסים שביניכם
תחושתך הטובה והטובה יותר, אכזבותייך וכן הלאה, כל מה שמתקבל ממנו לכאורה, מאהובך הזה זה פנים פנימיות שלך.
שאת עצמך לא ממש היית חברה טובה שלך,  לא על פי הסטנדרטים שלך.
ולא על פי שום סטנדרט. 
ועכשיו את למדה אט אט להיות חברה של עצמך וליהנות במחיצת עצמך
מכל נשימה וכאשר את מבקשת אהבה התבונני בחמלה הזו על עצמך
מבפנים ואהבי אותך.
לפחות כפי שאת אוהבת את ילדייך ואף יותר, גם כי הנך אהובה,
תמיד היית תמיד תהיי, הבריאה בכבודה ובעצמה מסרבת לא לאהוב אותך.
ואת, מתעמרת בעצמך על שום מה?
ועל שום כך באו לך המלאכים האלה, הילדים, ללמדך את כל אלה
לכאורה לבדך ומעולם לא הרגשת כל כך שמחה אל הבדידות ואל האחווה.
שזה החסד.

---

בחרתי לתת עוד ועוד אמון עד שנשברתי מלהאמין שניתן ליצור שותפות שבבסיסה כבוד ואהבה

---

כלומר לא הצלחת לתת כבוד ואהבה ומכך לא נראתה לך השותפות כאמתית.
מדובר בשותפות גורל. החליטי לתת אמון מחדש ולא כי הוא הרוויח את זה
---

בהחלט

---

האמון העיקרי הוא האמון במציאות אנחנו מסרבים להאמין במציאות
והמציאות לא מאמינה המציאות היא מציאות.
ההבנה הזו
היא החמלה
וההסכמה
להיות מי שאת.

במקום להילחם להיות
מי שאת מאמינה שאת: שיכולה לחיות בשותפות מתוך כבוד ואהבה, ולא יכולה להניח לכבוד ולצדק, ולבנות שותפות על בסיס אהבה בלבד.
שהרי האהבה לבדה -
גם בה יש את כוחות הבלימה
לטובת כל הנוכחים.

האם זה ברור?

---

לא, המשפטים האחרונים לא ממש..

---

ראי,
היתה לך או יש לך איזו פנטזיה לגבי איך הדברים צריכים להיות.
לא רק לך אגב, לכולם יש.
כל אחד והפנטזיה שלו, זו המגובה היטב באמונות ודעות לגבי מה נכון, מה ראוי ומה לא.

בפועל, אין זוגיות מושלמת, ואין זוגיות שלמה אם אין בה עניינים לא פתורים. מחוזות אישיים בהם כל אחד מבני הזוג מתבקש להתאמת שם עם עצמו, לכן אנחנו מתקרבים, נשרפים ומתרחקים.
הסבות לריחוק ולהתרחקות מגוונות ובעיקרן סבה מרכזית אחת
הצורך להיות לבד. להתבודד, להתכנס ולהיטהר.

אנחנו מגייסים את הצדק על מנת להצדיק את עצמנו ואת היותנו לבד.
כי מי שצודק נמצא לבד. ככה אנחנו מתרחקים, ואנחנו מתקרבים בראיית החסד.  במקום הזה של החלטה לתת אמון, כי למשל יש עניינים שאת יודעת מצוין שבטוח שהוא ינהג כך או כך.
ואז אינך נותנת בו אמון שיפתור את הבעיה, אלא נותנת בו אמון ויודעת שעם הבעיה הזו אין מה לגשת אליו. וזו החמלה.      
לקבל את חסרונותיו בה בעת שחסרונותייך, אלה הממשיים, באים לידי ביטוי, למרות וחרף מי שאת חושבת שאת.
זו החמלה להתבונן בראי ולומר, וואלה אני יפה, וכמה התבגרתי
זו החמלה לדעת שהבחירה בחיים מלאת עונג והדר,
והבחירה לפסול את הקיים או לא להאמין בקיים נעשית רק כי אפשר.

ואת הרי כבר שם. או כאן, תלוי מאיפה את מתבוננת.

---

הבנתי.
מה התכוונת בנוגע לכבוד, קודם? " לא יכולה להניח לכבוד".. האם צריכה?? מרגישה שביחסים בהם כבר אין אהבה לכבוד האנושי מקום חשוב ביצירת טוב, לא??
קבלת האחר כאדם שלם וראוי

---

מהו הכבוד? הכבוד מכביד.
שום דבר כאן בעולם הזה איננו יכול לברוח מהיותו לכבודך.
ראי היכן אינך מקבלת את האחר כאדם שלם וראוי.
אדם שלם איננו נקי מפגמים, אדם שלם איננו בהכרח בריא.
בנפשו, בגופו, אדם שלם איננו יכול להיבחן מבחוץ.

את אדם שלם?
מי לא? מי לא שלם? מי לא ראוי? יש כזה?

את ראויה? בטח שאת ראויה.
גם אם את מדברת לפעמים שטויות
או בוחרת לחלות במחלת אהבה כזו או אחרת, למשל בבוזף שבוז זו מחלה של אהבה. כמו קנאה. צרות עין
---

לגמרי, אני מרגישה שנותנת לו המון כבוד בתור אדם שלם וראוי, אבל אולי תקועה על לצפות לקבל יחס דומה

---

מ ע צ מ ך
לא ממנו.
תתבונני על זה

---

לגמרי

---
הפסיקי לתת לו את המקום הזה של שלם וראוי
תני את המקום הזה - לך. לעצמך עמדי במרכז הבמה

את מבינה מתוך אמונתך ונדיבותך
את לא מסכימה לקבל את היותך ראויה
שלמה
אהובה.

הוא זה הוא
והוא מעצבן והוא מנייאק והוא הכי נפלא בעולם
הוא בצוות אחד אתך
ויש לכם משימה אחת בלבד - משותפת
כשותפות גורל - שותף 'עסקי' שאינך יכולה להיפרד ממנו
הנכם הורים לאותם ילדים.

כל השאר, את היא החשובה
והוא עדיף שיקבל פחות כבוד ויקר אם זה על חשבון אהבתך את עצמך

---

נוגע לי מאד מאד
תודה

---

ערסלי את עצמך
והניחי את שפתייך על מצחך
הדמות המערסלת נושקת
לזו המעורסלת
על מצחה
ועפעפיה
ורוח ערב מנשב על לחייך
את החסד האפשרי
של יפי הקיום
בהיותך
ר
א
ו
י
ה

.


---


תודות