תמיר: תוצאות המיצ"ב הראו - דרושה רפורמה
עקב הידרדרות התלמידים במבחני המיצ"ב טענה השרה כי יש צורך בשינוי. יו"ר ארגון המורים דרש להכריז על מצב חירום לאומי במערכת החינוך
---
וזה הולך ככה.
מלמדים את הילדים מה שלא רלוונטיי לחייהם, מפתחים שיטות אילוף וכפיית למידה בדרך מסוימת, וכשבוחנים אותם על מה שהיו אמורים לדעת, והתוצאות לא טובות דיין, בהשוואה (תמיד ההשוואה האווילית) למדינות אחרות, מי שנכשל - אלו הם התלמידים.
ואז, כצפוי, השרה מציעה רפורמה, והמורים - שהם בסה"כ בובות בידי המערכת, ואינם באמת אלא שק האיגרוף החבוט של עוולות המערכת, שכן, נמצאים בין התלמיד וההורה לבין הממונים - בתנאים בלתי אפשריים.
כך באמצעות נציגם, מבקשים דרך כישלון התלמידים במבחני המי"צב, למנף את מלחמתם, ההכרחית והצודקת, למען הכנסת מעט הגיון ואנושיות למערכת החינוך.
השרה טוחנת מים, והמורים מערבלים מים.
ובמדינה שבה יש מצוקת מים, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את האוולת הזו, וטב אם נתבונן על הכשל המרכזי, של המערכת.
אך בטרם נחרוץ מסקנות על המערכת, טוב אם נבהיר עניין אחד, שהוא-הוא העניין עצמו, שטוב אם כולם, הן המערכת והן ההורים, והן ההורים שבמקרה הם גם מורים, יניחו בראש ובראשונה את טובת הילדים, כאינטרס המשותף והעיקרי של כולם, למען ילדות מאושרת, למען האישור הזה, לצמוח כילד, לשחק ולשחק ולהתנסות ולבחון ולהיסחף לנושא זה או זה ולהבשיל אלי למידה עקבית או שיטתית או אישית, לביטוי עצמי, לחיות, לחיים מלאים, המאפשרים יצירה ושמחה והתקדמות והתמקדות, הכוללת בתוכה גם תסכולים, שאין צמיחה ללא כאבים. ולו אלה פיזיים גריא.
ומכאן, על המערכת להבין ולקבל כהנחת יסוד את ההתבוננות הבאה.
וטוב אם גם ההורים, גם ההורים שבמקרה הם גם מורים יסכימו על הנחת היסוד הזו.
הילדים בסדר גמור.
עם הילד עצמו אין כל בעיה, לא מבחינת כושרו ללמוד, לא מבחינת סקרנותו הטבעית, לא מבחינת הרצון האדיר של הילד ללמוד ולדעת, לעשות וליהנות מחייו, בכל רגע ורגע.
הילד בסדר גמור גם כאשר אינו יכול לשבת על ישבנו, אלא, מעדיף לרוץ, להשתולל, לשחק ולעסוק בכל פעילות גופנית.
הילד בסדר גמור גם כאשר הוא מתמקד בכל דבר רק זמן קצר, ועובר לנושא הבא.
הילד תמיד, אבל תמיד, לעולם ועד ובכל מקרה -
בסדר גמור.
לקויות למידה? אלו הן לקויות המערכת, חוסר יכולתה להתאים עצמה אלי האפשרויות המגוונות של לווי והשגחה על ילדים שונים.
והילדים שונים.
כל ילד הוא עולם שלם בפני עצמו, והמשותף לכולם הוא שכולם, אבל כולם, כבר אמרנו?
בסדר גמור.
מערכת החינוך טוב אם תעריך מחדש את הרעיון הזה, שאיננו מצליח להוכיח את אמיתותו, שאפשר ללמד מישהו משהו, מלבד קבלת מרות, כתוצאה מפחד, וגם קבלת המרות איננה נלמדת אלא לזמן קצר, עד שנמצאים הצעירים - פורקים את העול, פורקים כל עול.
תוצאות נמוכות במבחנים - גם הן סוג של ניעור העוול והעול המוטל עליהם, הם כבר לא מפחדים, הם כבר לא ממש מתרגשים מכשלונות המערכת.
הם כן מתרגשים כשהצפיפות בלתי נסבלת, והיא בלתי נסבלת.
הם כן מתרגשים, שבעזרת סמים, הם מצליחים לעמוד בציפיות של מוריהם והוריהם, להיות חלק ממערכת שכולה צביעות, חוסר עניין בטובת הילד, או התעלמות מוחלטת מרצונות ההורים וצרכיהם, והתחסדות מאחורי תוכניות לימודים שאין להן כל הצדקה, בוודאי לא להעברת הזמן שמתבקשים הילדים להעביר - במוסדות אלה.
לא הילדים אשמים, לא הילדים נכשלים, הילדים מצליחים בכל מקרה, מה שמתבקש מהם זה להיות ילדים ובכך הם מצליחים לחלוטין.
וזה בעניין אוולת המערכת, כשלונה, וטהרת הילדים.
---
תודות.
