על חירות וחופש

חופש הוא תמיד חופש ממשהו,
איזה כלל או איסור או מגבלה
או עבודה או דפוס  -
והנה אנחנו אורזים את עצמנו ויוצאים לחופש.

חירות מאידך איננה נזקקת לכללים או מגבלות
ואיננה מושפעת מהם.
חירות איננה תלויה בדבר.
חירות היא החלטה היא עמדה
היא ידיעה היא בחירה אישית נוקבת

אין זה מפליא שבמקרים רבים
אין מהחירות - דרך חזרה.

לעתים יש להוציא את הדעות והדעת לחופשה,
לרענן את המודעות בהתבוננות מחודשת,
לשחרר את המחשבה מכבליה,
להניח את כלי ההיגיון בצד,
לאפשר לסיבה ולתוצאה להיות גם וגם
ולהכניס תחת גלימת הדמיון את האפשרות לחירות.

אז, זו,
עשויה לנבוט ממצע הנפש הבשלה והמסכימה,
להשתעבד בלב חפץ -
אך ורק אל חירותה.



---

וזה בקשר להבדל ולקשר בין חופש לחירות.

---

תודות.

לפקודתך

כאשר נבצר ממך לאהוב

בדקי את מבצרך

טפסי במדרגות והיי לרגע לוליינית

אל הצריח הצפוני ובעמדך שם

פנייך מזרחה

משם שלב אחרי שלב בסולם

אל הצריח המזרחי

עינייך דרומה

רואות איך דמותך נאחזת

בזיזי הכותל ומגיעה אל 

מבואת הצריח הדרומי

מבטה אל מערב

אל המגדל המערבי

שם מצפינה התרסתך.

ומשנחקרו כל קווי ההגנה

ונבדקו חרכי הקשתים

ואשפת חיצייך 

תוכלי לחזור

ולאהוב את אוהבך

מוגנת ובטוחה

ואוהבך

יבש ליבו

וקר. 

לפקודתך -

---

תודות.

משימה

אז, אומר לי חבר: "מה לגבי אשתך? היא לא שייכת לך?" 
מה פתאום שייכת לי? אולי אני מרגיש שייך לה, אבל היא לא אשתי, היא לא שלי. 
גם אתה, אנחנו חברים אבל אתה לא שלי ואני לא שלך.
כמו הילדים, כמו האדמה, בפועל שום דבר לא שייך לי, 
אפילו הגוף הזה שאני משתכן בו לכמה עשרות שנים ולעוד זמן לא ידוע - הוא לא "שלי".
וכאן נשאלת השאלה מי זה האני הזה שאיננו, שאליו לכאורה משתייכים וכן הלאה...

---

וזה המובן של לא תחמוד – 
לא תחמוד לקחת משהו שאינו שלך ולהפוך אותו לשלך.
אבותינו שמו את זה על לא תחמוד אשת רעך ושורו 
בכפיפה אחת, 
כלומר, האשה כמו השור - שלו. 
ולכן לא תחמוד את מה ששלו.

בפועל שום דבר לא שייך לו אם אין הסכמה ובחירה בשייכות הזו, 
וכאשר שורו למשל פונה והולך ממנו אל מישהו אחר או לחופש 
אז מתגלה הציווי 'לא תחמוד' במלוא עוזו – 
שאם בחר בכך השור אינך יכול לתבוע את חזקתך עליו
שהרי אינו שלך.
וכך גם האשה, זו שאתה חושב שהיא שלך – איננה,
ויכולה ללכת בכל עת לכל מי שרוצה,
ואתה לא תחמוד אשת, כי איננה חפץ
לא תחמדי איש - כי אינו חפץ 

ולא תחמוד ילד – כי אינו שלך.

ברצונך לחמוד, תחמוד את עצמך, גם זו משימה.

---

תודות.

מופת

נדמה לנו כהורים שנוכל למנוע מילדינו צעדים שאנחנו מצטערים עליהם.
כביכול אילו ימנעו מכך ילדינו - ירווח לנו.
לא כך הוא.
לא כך.
ממש לא.

כפי שאת השתרללת (במובן החיובי כתקופת פריקת עול חברתי לטובת חקירה אישית), זכותה של בתך - לא פחותה משלך אם כך תבחר.

כפי שאתה התנהגת כמו חמור ביחסיך עם נשים, גם לבנך אפשר שיהיה צורך לעבור את המסע הזה, ואינני מדבר על חס וחלילה פגיעה בנשים, אלא בעיקר על הריסון העצמי הנדרש שבגילאים הצעירים אינו פשוט והלמידה כרוכה גם בטעויות למגינת כל אלה שמאמינים שאפשר בלי.

מאידך, בגילוי הלב האפשרי, 
והגדת לבנך ולבתך הגדת,
את קורות חייך, את מסקנותיך,
שקוף עד כמה שניתן,
זה, יהיה שיקוף של העניין האפשרי היחידי המתקיים בחינוך -
דוגמא אישית.

דוגמא אישית איננה רק התנהגות מופתית - 
היא שיקוף וביטוי של כל פניך, 
כל פנייך מצביעות על היותך אדם.

גם כשאינכם מתנהגים למופת,
הנכם ה, בהא הידיעה, ה מופת.

לא המורה המוכשר ביותר, ולא שר החינוך 
לא התנ"ך ולא אף אג'נדה

בעיקר
אתם
ההורים

ה מ ו פ ת.

---

וזה גם בעניין טובת הילד.

---
תודות.