יום שבת, 28 ביוני 2014

חינוך ביתי - כל השאר מובן מאליו

אין חינוך אשר איננו ניתן מהבית. נקודה.
כל הילדים אשר מתגוררים בביתם - מתחנכים מהבית.
אפילו אלה הנשלחים או הולכים מרצונם לפנימיות - מתחנכים מהבית.
חינוך מתבצע מהבית גם בהיעדרו של הבית,
גם בעת היותו של הילד בגן, בבית הספר, עדיין - עיקר החינוך - ליבת החינוך - מהבית.

מכאן, שעצם המושג חינוך ביתי אינו מפריד כלל ועיקר בין צורות חיים או גישות הורים באשר הם. במהותו הריהו מצביע על הזכות שניתנת להורים להיות אחראיים על טובת ילדיהם ועל חינוכם.
לפיכך, מי שמקבל עליו את המושג חינוך ביתי, מצהיר כי הוא מאמין כי חינוך = בית, במובן הפיזי, או המשפחה שהיא הבית האנושי, או שניהם גם יחד.

אין מי שמקיים "יותר" חינוך ביתי, אין מי שמקיים פחות.
אי אפשר לקבל תיעוד בספר השיאים של גיניס על קיום חינוך ביתי, ברמה, בכמות, בזמן או בכל אפיון אחר.
לא מתקיימת תחרות, גלויה או נסתרת בין משפחות החינוך הביתי,
אותן שקבלו על עצמן ביודעין את האחריות לחינוך,
אלא יש למידה לסובלנות וקבלת התפישה השונה כלגיטימית.

על כן, מידה זו של הצורך לקבל או לתת ציון כזה או אחר,
או לסווג בכוח ולהגדיר באופן נוקשה, ראוי לה להישמע,
למרות שאפשר כי עצם הצורך לייצר תחרות מדומה נובע מהרגלי העבר,
צורך הנמשך מתוך אמונות העבר אשר עדיין לא התאיינו לחלוטין.

שכן, התפישה המאמינה כי ניתן לקיים חינוך תעשייתי לגבי ילדים,
נזקקת לבחינה מתמדת, הגדרה, הערכה, מידור ושאיפה.

אלה מחלחלים אל נפשו הרכה של הילד, חלחלו אלינו,
כל אחד מאיתנו, אי אז בילדותנו.
מרגע שחיידק השאיפה והצורך לקבל אישורים רשמיים
אחז לו נחלה במחוזותינו, הריהו מסרב להרפות,
מכך, ודאי שתהליך הזיכוך ייקח זמן.
זה, הזמן, מאפשר בדרכו את רכישת הכלים המתבקשים
לזיהוי וזיקוק הרעל והעול שנובטים מאותו חיידק -
עד שנלמד את אותה סובלנות.

*
חינוך ביתי הוא החינוך שניתן להורים.
הילדים הם המורים.
ההורים הם
התלמידים.

אלא שעל כתפי התלמידים יש גם את כל האדמיניסטרציה של החיים,
עבודה מול מוסדות, פרנסה, מעמד חברתי, עמדות פוליטיות,
עמדות מדיניות, ענייני מוסר, ניסיון, בטחון ועוד כהנה וכהנה.

והמורים?
משוחררים מכל אלה, נדרשים רק ללמד את הוריהם כיצד להיות הורים.
כיצד לתת להם (למורים הקטנים) את הכלים המתאימים
על מנת שיוכלו להגיע ליעדיהם למרות שהם משתתפים (זמנית לפחות) במסע שלנו.

לפיכך נמצא תפקיד הילדים אולי מסובך מלהפילו על כתפיהם,
אבל, זה רק לכאורה, מכיוון שהם, הילדים, רק צריכים להיות מי שהם
ולהמשיך ולשגע אותנו, עד שנבין.
ובסוף אנחנו מבינים.

אנחנו מבינים שאנחנו באמת יודעים איך להיות הורים.
אנחנו מבינים שאנחנו לא זקוקים לאף אחד מבחוץ.
אנחנו לומדים להבין את כוחה של הקירבה
והמשמעות האדירה שיש לקירבה ביחסי האדם עם עצמו,
הן בגיל הילדות (וזה עבור ילדינו) והן בגיל הבגרות (וזה עבור עצמנו).

ומתוך החינוך הזה, שחונכנו אנו בשנים האחרונות,
שמחונכים כל הורי הילדים המתפתחים במסגרת הבית והמשפחה,
עולה צורך להעביר תובנות והבנות הלאה..
אל הורים אחרים... למשרד החינוך... לחלל האוויר.


מתוך מהות החינוך והלימוד
אנו מתחנכים ולמדים מילדינו
- להיות מי שאנחנו -
ולאפשר להם להיות מי שהם.

כל השאר מובן מאליו.

---

תודות ותהודות.

גיתית


שלום,
יש לי בעיה: התחתנתי לפני שנה עם בחור שבא מבית שומר שבת. גם אני וגם הוא לא שומרים שבת, אך מאוד מאוד חשוב לו "לשמור על הכבוד" של הוריו ולכן אם אנחנו רוצים לנסוע בשבת אנחנו צריכים לדאוג שזה יהיה הרחק מעיניהם של הוריו, ומאחר ואנו גרים קרוב אליהם זה כמעט בלתי אפשרי. ברור שמצב זה מאוד מציק ובגלל זה אני צריכה המון לתמרן ולהתקפל ולהתגמש - וזה ממש מתחיל להימאס !! בעלי כל הזמן אומר לי שאני צודקת ושהוא ישנה את זה, אבל הוא לא עומד במילה, הוא כל הזמן מעדיף לפגוע ברגשותיי ולא ברגשות הוריו. כבר מתחילת הקשר בינינו סיכמנו שאנו לא דתיים, אך בגלל הוריו אני צריכה לחיות כמו דתייה. מה לעשות ? בכלל אני מרגישה שלהוריו יש יותר מידי השפעה עליו - זה לא שאני רוצה שיתרחק מהם, ודוקא המשפחתיות שלו מוצאת חן בעיני, הבעיה היא שזה בא על חשבוני. אני לא מרגישה שזה רק אני והוא, זה כל הזמן אני, הוא וההורים שלו. אני חושבת שבתור אשתו, הוא צריך קודם כל להתחשב בי.
האם אני טועה ?

ראי
כל המצב הזה מצביע על אותו קונפליקט שיש לך עם הדת היהודית, או עם עצם שמירת מצוות.

מכאן, בוחנת לעומק את יחסיה עם הדת, שהרי למרות אותן החלטות לחיות כ"חילוניים" העדפת לחיות את חייך עם מי שמורשתו - חיים דתיים.
בכך, אישרת את הצורך שלך לגעת-לא לגעת בשאלת הדת וקיום המצוות.

לכן, על פני להעמיד את עצמך מול הוריו - בבחינת - תבחר ביני ובין הוריך - משא כבד שאינו יכול לעמוד בו, לומדת כיצד ניתן לגשר על אותו קונפליקט במובן הזה של גם וגם.
גם את וגם הוריו.

גשר זה בין דרך חיים אחת לשניה, בין משפחה גרעינית למשפחה מורחבת מתקיים לעולם.
על פני לסגור את הגשר הזה שעדיין יתקיים, על פני לשרוף את הגשר הזה שעדיין יתקיים - מסכימה לקיומו ומאפשרת את התקיימותו על ידי תרומתך אישית.

תרומה זו עשויה לבוא לידי ביטוי למשל בהחלטה להחליף מקום מגורים. החלטה שעשויה להתקבל בקלות יתירה מתוך שלמות ההחלטה. 
שאם מתעקשת לבוא לפני הוריו,
עשויה למצוא את עצמה מרוחקת מילדיה לכשאלה יקימו את ביתם.

לכן, מתבוננת, ומאפשרת את הפתרון הזה שיעלה מאליו, בנינוחות, ובהסכמה מלאה. 
סמכי על אישך, הניחי שם.
מתוך הכעס שלך הוא מתחפר בעמדותיו, אלה הרגשיות.
חשבי על הדברים, בדקי את יחסייך עם יהדותך. שם הפתח.
תודות

---


אני דווקא מאוד קרובה ליהדות, אני אוהבת מאוד את הדת הזאת ומרגישה מחוברת אליה בכל נפשי, אך הדרך שלי
אל היהדות שונה בתכלית מדרכו של בעלי או מדרכם של הוריו. הם מעדיפים את קיום המצוות ואילו אני מעדיפה את הרוחניות והפילוסופיה האדירה שביהדות. אני לא רוצה להשמע שחצנית, חלילה, אבל אני דווקא מתעניינת הרבה יותר מהם בדת ומרבה לקרוא ולשאול שאלות. חשוב לי לציין שדווקא היותו של בעלי אדם מאמין ומסורתי משכה אותי אליו. לא הייתי יכולה לחיות עם אדם שמנותק מדתו. אך שוב, אינני מסכימה עם הדרך. הבחירה שלו איננה ביני לבין הוריו אלא גם בינם לבין עצמו, מכיוון שהוא עצמו אינו שומר שבת!! הוא פשוט לא רוצה לפגוע בהוריו. אני בסבורה שכאדם בוגר שהקים לעצמו משפחה, יש לו הזכות לבחור את סגנון חייו. יתרה מזאת, מובן שכשאנו מתארחים בביתם של הוריו אנו מכבדים אותם ולעולם לא מחללים את השבת- אך מחוץ לביתם מגיע לנו לחיות את חיינו. אני חושבת שגם הם צריכים להבין שיש לנו הזכות לחיות את חיינו כראות עינינו !! אני שוב מדגישה שבכל פעם שהעליתי את הנושא בפני בעלי הוא הסכים עימי לגמרי, אך אין לו את האומץ לעשות את הצעד.

---

אני דווקא מאוד קרובה ליהדות, אני אוהבת מאוד את הדת הזאת ומרגישה מחוברת אליה בכל נפשי, אך הדרך שלי
אל היהדות שונה בתכלית מדרכו של בעלי או מדרכם של הוריו.

ודאי שאת קרובה ליהדות. עם זאת בחרת לך לבן זוג את מי שבא ממורשת של קיום מצוות. מכאן, שמשלימים זה את זו. אמנם אינו מקיים מצוות כהוריו, אבל עדיין, לעולם - "משם הוא בא".

הם מעדיפים את קיום המצוות ואילו אני מעדיפה את הרוחניות והפילוסופיה האדירה שביהדות. אני לא רוצה להישמע שחצנית, חלילה, אבל אני דווקא מתעניינת הרבה יותר מהם בדת ומרבה לקרוא ולשאול שאלות. חשוב לי לציין שדווקא היותו של בעלי אדם מאמין ומסורתי משכה אותי אליו. לא הייתי יכולה לחיות עם אדם שמנותק מדתו.

על פני להפריד בין הדברים, ניתן לגשר.
כאן, עצם אמונתם הפשוטה והעמוקה,
זו שמקיימת את "נעשה ונשמע"
מתוך אמונה ברמת קבלת עול מצוות
איננה פחותה או נחותה מדרכך להתעניין בשאלות שעולות אצלך.
הורי אישך, אם כך,
בדרכם עובדים את אלהים.
אינך יודעת במה מתעניינים ובמה לא.
אינך יודעת על ספקותיהם - שכן מבחינתם -
ראשית "נעשה" אחר כך - "נשמע".
אין דרך נכונה או נעלה.
פשטות החיים היא שיא הפילוסופיה האפשרית.
עם זאת, דרכך בהחלט ראויה שכן מתאימה למי שאת.

כאן, שימי לב לניסוחייך -
שאת מתעניינת בדת היהודית - לא בדת שלך,
לא בדת שהיא היא המורשת שלך.
שימי לב שלא היית מתחברת לאדם שמנותק מדתו - לא מהיהדות או מדתך.
שימי לב שאת מתעניינת בדת - הורי אישך
חיים לאורה.
אותו מקום בו אין לך שייכות מובהקת או דיאלוג פנימי אל הדת הוא שנדרש להשלמה.
במובן הזה של עשי שלום במרומייך.
שימי לב שהורי בעלך הולכים בדרך שאת לא בוחרת ללכת בה.
עם זאת - מרגע שבחרת בו, בחרת במשפחתו - לטוב ולרע.

אך שוב, אינני מסכימה עם הדרך. הבחירה שלו איננה ביני לבין הוריו אלא גם בינם לבין עצמו, מכיוון שהוא עצמו אינו שומר שבת!! הוא פשוט לא רוצה לפגוע בהוריו. אני בסבורה שכאדם בוגר שהקים לעצמו משפחה, יש לו הזכות לבחור את סגנון חייו.

את בהחלט צודקת מבחינתך, עם זאת את יכולה לשנות רק את הקונפילקט שלך בינך לבין הוריו.
יחסיו עם הוריו אינם מעניינך כלל ועיקר.
זה העניין שלו בלבד - גם אם אינו צודק.
אין זה מתפקידך להעלות את הקונפליקט שלו עם הוריו.

יתרה מכך, ככל שתלחצי שם כך רצונך יורחק מהגשמתו.
הניחי לו להתעמת/להתאמת עם הוריו, בדרכו, בזמנו, ועל פי יכולותיו.
פשוט הניחי.
מאידך, הסכימי לדרכם, הסכמי להיותם חלק ממשפחתך. וטוב שכך.

יתרה מזאת, מובן שכשאנו מתארחים בביתם של הוריו אנו מכבדים אותם ולעולם לא מחללים את השבת- אך מחוץ לביתם מגיע לנו לחיות את חיינו. אני חושבת שגם הם צריכים להבין שיש לנו הזכות לחיות את חיינו כראות עינינו !! אני שוב מדגישה שבכל פעם שהעליתי את הנושא בפני בעלי הוא הסכים עימי לגמרי, אך אין לו את האומץ לעשות את הצעד.

אם כך, הניחי. יחסיו עם הוריו הם ענינו.
כאן, בהחלט ראוי להעלות את האפשרות של שינוי מקום מגורים.
על פני להצביע על כך שאין לו אומץ לעשות את הצעד,
ראי מה משמעות העימות/אימות הזה בעבורו.
שנמצא חושש מתגובתם כלפייך
- שנמצאת מרחיקה אותו מהדת - לתפישתם.
אמנם הוא עצמו החליט לחיות חיים בדרך אחרת מהוריו.
אלא שחושש שישליכו את המעבר הזה
או את הקצנת המעבר הזה - עלייך.
אז, מי שיפגע זו את והוריו.
משא זה קשה בעבורו.

לכן, את יכולה להיות אחראית רק על החלק שלך.
על פני להתנגד לדרכם, קבלי והשלימי עם המצב
עד שהוא ימצא את הדרך לגשר בינך ובין הוריו.
לגשר בינו ובין הוריו.
זה תפקידו - לא תפקידך.
אין זה מתפקידך לחנך אותו.

אין זה פשוט, אבל זו הדרך היעילה בעבורך,
בעבורו ובעבור כל המשפחה כולה.

תודות
ותהודות



יום רביעי, 25 ביוני 2014

כוחו של הקרבן



ראו את כוחו של הקרבן, המסכן, חסר הישע.
שכן, מעבר להזדהות של כל הורה עם מצבה - מה לנו ולדעותיה של בת גלים - בדבר הסכמי הממשלה או מדיניותה?
אז התשובה לכך היא הטרמפ על הרייטינג,
האווילות של התקשורת,
העצמת הקרבן וקידום האג'נדה הכללית של טרור באשר הוא טרור.
כאשר המקרה הפרטי מתחבר לטראומה הלאומית
- כי עומדים עלינו לכלותינו -
בעידן התקשורת המטורפת הזו,
הרי לכם סבה לצאת למסעות נקמה, הענשה ורצח -
מיותרים.
נתניהו הזחוח מזיע לאחרונה, והנה הטיפשים האלה מהחמאס נתנו לו מפתחות להשרות עלינו בטחון מזויף ולחטוף עוד כסף למחרחרי המלחמה.
---
השבוע אמר לי מישהו - אבל אין עם מי לעשות שלום.
נכון, בהחלט.
בצד שלנו אין עם מי לעשות שלום
אנחנו לא רוצים שלום, אנחנו רוצים מלחמה.
פשוט ועצוב
---

בינך ובינך

כאשר את/ה נפרד מבן/ת זוג
הנך נפרד/ת גם מעצמך כפי שהיה מוכר לך במחיצתו/ה
על הטוב והטוב יותר שבו/ה, על המצוין שבו/ה
---
תקופת מה בחיינו הבוגרים צעדנו ביחד, התבגרנו ביחד,
ועכשיו אנחנו נפרדים, את עוזבת אותי; אני עוזב אותך
---
מצער הדבר ככל שיהיה
בתקופת חיים זו
עדיין נתפש מוסד הנישואין כמאשר איזו בעלות.

המודרניות והנאורות לכאורה הן שהבעלות הדדית
בפועל - אין בעלות.

---
מצער הדבר ככל שיהיה
כאשר הפרידה נתפשת כאבדן בעלות -
בעלות על האהבה; על המין; על הבריאות;
על דרך החיים המשותפת;

נדמה לה לנפש כאילו זה הוא או היא שהיא מאבדת
בעוד היא מאבדת אך ורק את נתיב המילוט
את הבריחה הגדולה מעצמה – החוצה.
נאחזת.
                                                                                
אז, כאשר הנפש מדמה לעצמה שהיא נשארת לבד,
רוקעת ברגליה אל תוך ביצת חייה,
מעלה מחדש משקעי בוץ ומדון
הרגליה מעלים את חולות העבר אל
רקיע במים בהם מדשדשת
אל רקע אפור ומכמיר לב.
---

קורה שבתוך האבדן העצמי הזה
עולה הילד הקטן ומשתלט לחלוטין
על כל הגיון או שכל, כולו רוטן נוקם ונוטר,
לכאורה מה שלא הצליח לו בחיי הזוגיות -
אפשר שיצליח לו עכשיו.

כמובן שזו גם הילדה הקטנה
שכולה כעוסה ורותחת על חוסר האונים שלה
לחנך את האיש הזה להיות מה שנראה לה כראוי ונכון,
מניחה טון זועם, צודק ומלא תוכחה.
---
כאשר הפרידה היא תוצאה של חוסר הסכמה להתבונן פנימה,
עשויה לעלות עיקשות ילדותית לנסות לאחוז במושכות הצדק
ולבוא חשבון לאחר הפרידה מה שיכול להיות מבורר ללא פרידה,
והילד הקטן רגוע ומחייך למקרא הרעיונות הבאים:

מכיוון שהבירור הזה הוא לעולם פנימי.
כאשר אדם למד לברר את עצמו מבפנים -
ללא העמדת פנים וללא זיוף,
אינו יכול אלא להשתחוות עמוקות לאהובתו הבוגדנית
ולהודות על כל יום שהיתה לצידו - על מעשי האהבה החיים - ילדיו -
על העונג הבלתי נתפש של מעשה האהבה ההוא,
שממנו התחברו להם זרע וביצית למשל
ויש עוד ריבוא ברכות והודיות שיברכה בלבו.

הודיה על הזכות להיפרד מהדמות האלוהית הזו
אשר זכה להיות במחיצתה עשויה לפתוח את הפתח
להיות לה לחבר - לידיד - לאח.

וכאשר היא למדה את עצמה מבפנים,
כולה רטט של הודיה עמוקה לאיש המופלא הזה
שידע אותה כפי שאף אחד לא ידע.

הי איש - תודה.
---
ולעניין הזה של כל השטויות המשפטיות, כספים
ושאר אבני דומינו במשחק האווילי של החיים,
זה משחק ילדים לא אחראיים
ללא מבוגר אחראי בסביבה.
שכן על מנת להיות מבוגר אחראי - בכל סביבה -
טוב לבירור הפנימי.
---
כך, במעגלים, כמו פו הדב -
מסתובבים העניינים
אל תוך הבירור הפנימי,
ההתבוננות - ההסכמה -
ובסיבוב הזה המעגלי,
עולה העגול אל על
והרי לך ספירלת החיים.

בינך ובינך

ביני לביני.
---

תודות ותהודות.


יום שלישי, 24 ביוני 2014

משבר זוגי

אינך אוהב את אף אחד מלבד את עצמך.
זה הזיוף המקובל לומר אני אוהב אותה ולכן איני יכול לשחרר אותה.
אתה מזייף את עצמך לעצמך - ראה כמה רחוק הלכת.
ראה כמה שולל הלכת אחרי הסוכרייה שמובטחת בסוף הטיפול הכואב.
תתבגר.

שחרר אותה, שחרר את עצמך,
שם טמון האוצר,
שם טמונה ההבראה. רפואה שלמה.

כל הפרטים אינם חשובים, היא אינה חשובה
ואפילו ההתיילדות שלך המתמדת - גם היא לא העניין.
העניין הוא מאוד אישי, האינטימיות הנדרשת היא האינטימיות האולטימטיבית - עם עצמך.

אף דמות בעולם לא תחסוך ממך את עצמך,
את האפשרות המתמדת לעשות שלום עם עצמך.
לבחור בבחירת ה'חירות'.

מתוך שהדברים נרשמו בהרחבה בדף המדובר,
טוב אם תתבונן שם כאילו היו כתובים אליך.
התבונן בין השאר בצורך להשמיע את ספורך החוצה -
גם מתוך בחירה לא להקשיב לספורים שלך - מבפנים.

חמלה היא ההכרה בנסיבות החיים,
מחלה היא יציאה מאיזון שקוראת תיגר,
הבראה היא האיזון המקיף, המחודש.

נהג חמלה בעצמך,
היה כן, היה אותנטי,
היה אתה בבואך אצל המסע הזה פנימה.

עצמך עשוי להפתיע אותך בעדינותו,
בהסכמתו הגורפת להיות בעבורך
גם אם נדרש לנפק מטבעות מזויפים.

ובאשר לקהל הקוראים נהג גם כאן חמלה,
הכר בטריות המילים לאחרונה במרחב הזה 

בעצמת ההזדהות והזיהוי העצמי
באמצעות משבר אישי של שני בני זוג,
שמאמינים באמת ובתמים -

שזה משבר זוגי.
---

תודות



יום ראשון, 22 ביוני 2014

עד שדי

במובן הזה אם כך עם כל ייחודיות הכאב הפרטי,
הקושי הפרטי כל כך של 
ציפור .

בסיטואציה שמעוררת בכל קורא את ענייניו הוא,
ומכאן עולים גם היחסים עם הסבל.


כלומר, שכל אחד ואחת הוא 'אני',
כולנו רואים את עצמנו וקוראים לעצמנו 'אני',
והייחודיות הזו שעל פיה כל אחד ואחת שונים,
או מיוחדים - היא אחידה.

ומכאן שכאשר ניתכות המילים מילים האלה מאליהן,
ויורשה כאן צפריר להתנער היטב ולהעיד על תהודה
מרתקת שעולה מההד של הכותבים בדף,
תהודה גופנית ממש.
והמילים זורמות מאליהן לעיניי המופתעות לעתים
והשיעור האישי שלי הוא התמסרות.

זה ההד וההדף הזה של העיניים הקוראות כאן,
המסכימות והמתנגדות
וכל אחד וכל אחת במיטב הפגנת רגישותו או רגישותה,
במגוון מרתק של בני אנוש,

המתחבטים בשאלת הזוגיות הראשונה
כלומר בינך לבין עצמך,
יחסי תודעה אחת גוף ונפש אמת ודמיון
שזה עיקר העניין כאן,
והצמיחה המוצעת כאן,

בבחינת הבשלה מסקרנת, משעשעת, מדהימה
בה הנך מגלה את עצמך מחדש,
איננה אופציה אחרונה כלל וכלל
אלא הזדמנות.
כל המילים כאן מדברות על זה, מנחות בכל מחיר
לצאת למסע אישי וזה יכול להיות אחלה טיול
מסע אל מול עצמך - מנקה את דפוסי הזיוף העצמי
פנימה.
שם, החירות ממתיקה עמך סוד גלוי
בדבר האפשרות לחיות בשלום עם עצמך.

בזוגיות מופלאה, אינטימית וקרובה
יד ביד עד שדי.
עד אז, מומלץ ביותר.
לצאת במחול ולהתבונן בשקט מוחלט מהצד
על חן התנועה הפנימית

דמיון אם כך יהיה כלי מצוין לשם העצמת המציאות
מאשליית היומיום אל אמת הקיום בהווה.
שינוי בתפישה אם כך כולו בחירה אישית,
ומרגע שזה מתרחש - עצם רעיון השינוי בתפישה
הוא שינוי מבורך.
תודות גם ליד הכותבת ולמלים הנכתבות.

---

תודות ותהודות

דרך תשומת הלב



כל מה שנדרש ליצירת יסוד בריא לחינוך או ללווי התהוות עתידנו - צאצאינו - הוא להנחיל להם, מקטנותם, את הידיעה המוחלטת שהם בסדר ושאנחנו מרוצים מהם.
ידיעה זו מוצבת בעמדת ברירת המחדל, זו עמדת יסוד.

מכאן, מה שנדרש מאתנו הוא אכן לקבל מילדינו רצון, בבחינת יהי רצון מלפנינו שבאמת ובתמים נלמד כיצד להיות מרוצים מילדינו, כיצד להיות מאושרים מעצם קיומם, כיצד להיות מרוצים מעצמנו ומאושרים מעצם קיומנו.

על מנת להעצים את עמדת היסוד הזו אצל הילד, על מנת להעביר לו את שביעות רצוננו מעצם היותו וממי שהוא - עלינו להתעניין בילד: להתבונן בו ו"לראות" אותו; את הליכתו המיוחדת; את דרכו לנגב את דמעותיו; "לשמוע" את ניגונו בדברו; את דרכו להגיד; ללמוד את הקצב שלו; את דרכיו, ולהגיב אליו בעת הצורך. מכך נוכל לבנות לו את הסביבה המתאימה ביותר עבורו.
הדרך לידע את הילד כי אכן אנו שבעי רצון כעמדת יסוד אם כך תהא דרך תשומת הלב אשר מתפצלת לאינסוף אפשרויות של קשר אמצעי ובלתי אמצעי עם הילד. קשר שמתפתח לכלל תקשורת.

ערוצי תשומת הלב יניחו אם כן תקשורת יעילה להעביר לילד שוב ושוב את הידיעה כי הוא שלם ומושלם, ידיעה זו עשויה וראויה ללוות את תהליך התגבשותו והבשלתו של הילד ולהטמע פנימה כשהיא מעצימה את מי שהוא הילד - את עצמיותו.
כך ידע הילד כי הוריו מאושרים במי שהוא - יחיד ומיוחד, ומעצם קיומו - יהיה אשר יהיה.

בכך שאנו מאושרים מעצם קיומם של ילדינו אנו מאשרים להם את עצם קיומם. בכך שאנו מאושרים ממי שהם ילדינו, בייחודם ובנבדלותם, אנו מאשרים להיות מי שהם. בהנחת תשומת לבנו על שלמותו של הילד אנו מפנים את תשומת לבו להיותו מושלם – גם כשאינו.

אפילו אם שבר הפעוט את הכוס, הריהו ממש בסדר, אין בו כל פגם, הוא נשאר טהור ושלם גם כאשר ידו מועדת. כך לגבי פעוטות, ילדים, נערים, ואף בבגרותנו יהיה זה ראוי להזכיר לעצמנו את עובדת היותנו ללא רבב, עושים את המיטב.

בכוחנו לחנך את הילד כראות עינינו. מתפקידנו להניח לו להיות הוא עצמו. לשם כך יהיה עלינו לרסן את עצמנו, במיוחד בכל עת בה אנו נדרשים לשימוש בכוח.
שכן, בהנחת הילד במרכז מעשה החינוך אנו למדים את מהות ההורות: נתינה חד-סטרית המאפשרת לנו לעמוד בעמדת נדיבות הבורא לנברא, המחייבת אותנו לספק בעבורו את כל הנדרש ללא כל תמורה או תנאי, כשאנו מניחים לילד לחיות את חייו שלו, על פי מי שהוא, ומקבלים אותו כפי שהוא.
זוהי רמת החסד אשר מגבה את הילד להיות מי שהוא, מבלי לחוש אשמה, האשמה או בושה על כך.

לעתים אנו - ילדים כמבוגרים, רודפים כאחוזי אמוק אחר אותו מקום בו נחווה את חווית החיים דרך בושה, אשמה, כעס, אומללות ושאר מרעין-בישין,  שכן רגשות אלה מפעימים בנו את תחושת החיות באופן מיידי ומלא.

אבל, עוד בטרם נציב גבולות הנדרשים בעבורנו ומכאן בעבור ילדינו, יהיה עלינו לזכור כי לעתים זוהי בחירתו של הילד להצטנף ולהצטמצם אל תוך אומללות; יהיה עלינו לכבד בחירה זו, ממקום זה של קבלה וחמלה.
מקום זה מאפשר לילד לחוות את תחושותיו באופן מלא מבלי להוסיף על מצוקתו את משא חוסר שביעות הרצון מצידנו. חוסר שביעות רצון העולה כביכול מעצם אומללותו.

כאשר קורא הילד לעזרה, בבכי, נהי או בהתפרצויות זעם, נדרש מאתנו להיות שם בשבילו, ולהציע לו את עזרתנו. כאשר מסרב הילד לקבל את עזרתנו, נדרשת התבוננות שקטה אשר תוכל להצביע מתי להניח לילד בסבלו, כשאנו נוכחים, נמצאים בסביבה, נכונים להגיש עזרה לכשתתבקש. עניין זה עדין במיוחד, יש להניח לילד עקב דרישתו המפורשת, או כאשר אנו משוכנעים כי ברצונו להירגע לבד. לעתים, יהיה צורך להניח לילד בד' אמותיו, אבל להישאר בסביבה, ולידע אותו לכך, כשאנו מתייחסים אליו על פני להתייחס אל מצבו או אל בעיותיו.

מאידך, בעת מצב קיצוני, בו אפשר שהילד יגרום נזק בלתי הפיך לעצמו או לסביבה, יהיה עלינו לשים גבול מיידי, ברור ושאינו ניתן לוויכוח גם בשאלת העזרה אשר נדרשת.
אז יתכן כי הילד המבקש לטבוע יאלץ ללבוש את חליפת ההצלה רק מתוך דרישתנו, הלגיטימית והמתבקשת מאליה.

גישה זו אשר ראשית מגבה את הילד ומאשרת את עובדת היותו חי וקיים, ורק לאחר מכן מניחה הצעה לעזרה, או מאירה נתיב נוסף שעומד לבחירתו, נמצאת מחזקת את המסד, את יסוד עולם הנפש הפרטית, הייחודית, הנבדלת.

האישור הנובע מאותו גיבוי שאינו תלוי בדבר, אישור על קיום הילד כאינדיבידואל, מאפשר להורים ולילד לבנות לעצמם יסודות בריאים בתוך קשת ההתנסויות הרחבה שמזמנים החיים בכלל, וקשרי הדם או הנפש בפרט: למידת ההורות מתרחשת מאליה ובכל מקרה, נמצא המורה להורות מתקיים בדמות כל ילד וילד

עוד בטרם יקפוץ הקורא ויטען לנורא מכל, עוד בטרם מעלה כל קורא את גבולותיו, ולכל אחד מאתנו גבולות ברורים, ניתן להדגיש כי דברים אלה מתייחסים למסד, ליסוד החיים. ומתוך שנאמרים הדברים מצד החסד, מתדפק הדין ומבקש לשאת דבריו.

מצטדק הדין על נחיצותו, מבאר משמעות חוק וסדר, מעלה טענות לגיטימיות בדבר הפקרות, חוסר גבולות, הזנחת הילד האומלל, נטישת נפשו הרכה וכן הלאה.
בבת צחוק משיב לו החסד כי לא היא, כי כל אלה - כליו של הדין, מתחייבים מעצם החיים בעולם היחסי ומתקיימים מאליהם. אלה ברורים מאליהם, ניתן להסיר דאגה, שהרי בכל מקרה ימצאו לו גבולות לילד, כפי שקיימים אצל הוריו.

יקרה, שהילד עצמו יציב את הוריו במקום בו יהיה עליהם לשים גבולות, אלא שראוי להורים לזכור כי אסור להם ליצור גבול לאהבתם, אין להניח מחסום לאהבה. ניתן לסרב, ניתן לא להיענות לדרישותיו של הילד ללא העמדת תנאים כלל וכלל. אין הצבת גבול סותרת את אותה אהבה שאינה תלויה בדבר אלא משלימה אותה.
כך, הניגוד בין חסד האהבה ודין הגבול  נמצא כניגוד משלים או חובק, על פני ניגוד סותר או חונק.

שוב, הדגשה יתירה עולה על מנת להבהיר באופן עקש כי גישה זו איננה מחייבת הזנחה או נטישה לטובת הילד. אלא, מתבוננת על הילד כאדם שלם, ומחייבת העברת תחושה של שביעות רצון אל הילד.
ילד שמקבל אישור מתמיד על היות הוריו מרוצים ממנו, יש להניח (אם כי הנחה זו איננה גורפת) כי ילמד להיות מרוצה מחייו.
כאן, יש ילדים הנושאים מטענים ומשאות לא מודעים אשר אנחנו בעצמנו הנחנו עליהם. היות ומצב זה איננו מודע, והיות ומחובתנו לגבות את הילד גם בעת בחירתו להיות לא מרוצה, נרגן, אומלל או מסתגר, יהיה זה חשוב ביותר שנזכור ונמשיך לגבות את הילד באשר הוא ונניח לו את האפשרות להוביל את חייו, בדרכו; על פי דרכו.

הנה מעלה הדין את דבריו וטוען כי לא לעולם חוסן. לא תמיד אכן אנו נמצאים מרוצים מילדינו.
כאן, יהיה עלינו לפרק ולהרחיב: כאשר איננו מרוצים כנקודת מוצא, איננו מרוצים מעצמנו, מילדינו, מחברינו ומהעולם כולו. אז, מתוך היותנו מתבוננים בעולם דרך פריזמה של חוסר שביעות רצון, נִמָצֵא משליכים את מבטנו על ילדינו ואלה יכנסו, בכבוד, אל מערך חיינו כשגם הם מצביעים על חוסר, חוסר שביעות רצון והתכווצות.

אלא שבפועל, לעתים אכן אנחנו איננו מרוצים ממעשינו, ממעשי זולתנו ובמיוחד ממעשי ילדינו. חוסר שביעות הרצון ממעשיהם או מהתנהגותם של ילדינו, מהווה בדרכה אבן דרך חשובה להתקדמות שלנו ובאופן עקיף גם של ילדינו.

עוד בטרם אנו מעמידים את הילד עצמו כבעיה, או את התנהגותו כטעונת תיקון, ראוי לנו לזכור את תפקידנו ואחריותנו כהורים: לחנוך את האדם הזה עד הגיעו לעצמאות, באופן הטוב ביותר שאנו מסוגלים, מתוך מודעות לתפקידנו ולאחריותנו המוחלטת, כשאנו מודים על גודל המזל שנפל בחלקנו להיות בעמדה זו של הורות.

מכאן נוכל להיות מרוצים מיצירות חיינו: מינקותם, על אף בכים, והזמן שהם דורשים, על אף ההקרבה הנדרשת מאתנו, על אף כל אלה - עלינו להיות מרוצים מעצם היותם.
הודיה זו זה דורשת אימון ועוד אימון ועוד אימון, עד שתהפוך לאמונת יסוד איתנה דיה להכות שורש ולהתקיים בפני עצמה. אז תחלחל ותתפוס עמדה ראשית בנו עצמנו, ומכאן באופן טבעי, בסביבתנו הקרובה עד שבהבשלתה תחדור ותתייצב בתוך מארג אמונות ההמון. 

כאשר חוסר שביעות רצון עולה בהתייחס לילדינו, כמו גם לכל נושא אחר, דווקא אז יש לחזור ולשנן לעצמנו כי אין בלבנו על הילד עצמו, וכי כעסנו או שביעות רצוננו נובעים מתוכנו. כשנחזור אל אותה זיקה בלתי אמצעית המתקיימת בהכרח בינינו ובין ילדינו, נוכל לקבל בחזרה את הזכות למלא חובתנו הבסיסית כלפי ילדינו: לפעול לטובתם.


פעולה זו לטובת הילד נובטת כשהיא מגובה בהתחייבות הנובעת מחיבה אנושית בסיסית, מחויבות לאהבה שאיננה תלויה בדבר ולנתינה שלא על מנת לקבל. מכאן נוכל לצמוח ולהבין כי בבסיס היחסים עם ילדינו עומדת האהבה כגיבוי מלא לילד, גיבוי  הבא לידי ביטוי דרך תשומת הלב.

ללא רבב, עד כמה שניתן

אוגוסט 2003

ללא רבב, עד כמה שניתן


משרד החינוך פטור
מתוך התבוננות על מערכת החינוך בישראל, לעתים קרובות עולה נטייה להתעלם מתפקיד ההורים במערך הזה של החינוך והלימוד של הילדים, לכאורה הממסד הוא-הוא מערכת החינוך.

אותם מחקרים ומבחנים אשר מעמידים את הישגי המערכת ככישלון, אינם מצביעים על הגורם האמתי למצב זה, אלא ממשיכים להזין את החיפוש הבלתי נלאה מתחת לפנס. אנשי המקצוע אשר אמורים להיות אמונים על ידיעת החינוך והלימוד לילדים, מהיותם חרוצים, מחפשים באופן עיקש ומתמיד אחר הגורמים לאלימות ולחוסר ההשכלה בשיטה, במבנה או במימון של המערכת הממסדית - המערכת החוץ הורית.

אלא, שבפועל אין אחריות מוטלת על המערכת הציבורית כלל ועיקר. למרות ניסיונות הממסד החינוכי להיות מקבל השירות מההורים, הממסד אינו יותר מאשר כלי אשר נדרש להניח שירותים מתקבלים על הדעת בתחום בו הוא עוסק.
במקרה זה משרד החינוך הוא שנדרש לשרת את ההורים - אלו הם לקוחותיו.

ההורים הם אלה אשר מקנים את התוקף והסמכות בידי המדינה ללמד ולחנך את הילדים. ללא אישור ההורים והסכמתם להניח בידי הממסד את הכוח והשררה בכל הקשור בחינוך ולימוד הילד - היה הממסד קורס באחת, מאבד את כוחו ברגע.

זכותם של ההורים למלא את חובתם ולדאוג לטובת ילדיהם בכל תחומי החיים.
כך בנושאי בריאות הילד - הפיזית והנפשית - וכך בתחומי לימוד וחינוך הילד.
חובה זו, או הזכות למלא חובה זו, איננה ניתנת להפרה:

בכל מקרה האחריות המלאה על חינוך ולימוד הילדים מונחת על כתפי ההורים.
מכאן כישלון המערכת מצביע בראש ובראשונה על כישלון ההורים.
 
רוב רובם של ההורים מאמינים באמת כי עליהם להעביר את הסמכות והאחריות על לימוד וחינוך הילדים לידי המדינה, גם כאשר הם נוכחים כי המערכת איננה משביעה את רצונם ולו בתחום אחד.

חוסר הנחת של המערכת הממוסדת מתוצאות פעולותיה מחייב אותה מערכת להגיב ולחפש חדשות לבקרים אחר שיטות חדשות או נימוקים לכישלונה. כך, הכשל המצטבר של מערכת החינוך הממסדית, נבדק על ידי המערכת עצמה, כאשר כשל זה בפועל נובע ממקור אחר לגמרי - גישת ההורים עצמם, הלקוחות, אלה שמקבלים את השירות. 

מבנה מערכת החינוך ופעילותה אינם אלא תוצאה של התנהגות ההורים.
במילים אחרות:
דמותה של מערכת החינוך היא בבואה מדויקת לרצון והתנהגות ההורים.
לפיכך, הגורמים לכישלון המערכת אינם אלא בגישת אותם הורים המניחים באופן אוטומטי את המנדט לחינוך ולימוד הילדים בידי המדינה, ולפיכך רשאים להניף אצבע מאשימה כביכול.

מה יש להורים להלין כאשר הם מגבים את הגישה של מערכת החינוך על פיה פירוש המושג חינוך הוא כפיה?

חוק לימוד חובה מחייב את המדינה להעניק שירותי לימוד לילדים.
מאידך, החוק גם מחייב את האזרח להשתמש בשירותים שהמדינה מחויבת להעניק, בלי כל קשר לאופן בו שירותים אלה מוענקים, כשהוא מעמיד אפשרות לפטור את האזרח ממילוי חוק זה, בתנאים מסוימים.

חיוב המדינה להעמיד שירותי חינוך ולימוד מובן מאליו.
כפי שהמדינה מחויבת לפתח ולהעמיד תשתית לבריאות אזרחיה כך גם מחויבת המדינה להעניק שירותי לימוד, השכלה וחינוך.
כאן, האופן בו המדינה מעניקה שירותי חינוך, ראוי לבחינה מעמיקה שעיקרה הוא בדיקת התוקף של רעיון בית הספר.

כותב מאמר זה גורס כי מבנה בית הספר, בניותיו וצרות אופקיו, מטרותיו והישגיו אינם עוד רלוונטיים.
פג תוקפם.
אבל, אפילו אם ימצאו נימוקים ותוקף לראיית בית הספר כמסגרת לחינוך ולימוד, כאלה המקובלים על דעת הרוב, עדיין מחובת כל הורה והורה לבחון את מתן התוקף האוטומטי לחובתו להשתמש בשירותי המדינה. סוגיה זו נדרשת לבחינה מחודשת מעת לעת.

בחינה זו איננה שלילת הפן הזה של החוק (פן אשר אינו עומד עם זכויות האדם, כבודו, חירותו, ואחריותו כהורה), אלא בדיקה אמתית של משמעות החינוך, הלימוד וההתפתחות של הילד, מתוך האחריות והריבונות ההורית.

כפי שהמדינה נדרשת לתנאים מיוחדים מאוד, ויוצאי דופן על מנת לכפות על האזרח להשתמש בשירותי הבריאות הממוסדים, הן בנוגע לאזרח עצמו והן בנוגע לילדיו, וההחלטה האם להשתמש בשירותי הבריאות מונחת בידי האזרח באופן מוחלט אלא אם כן נתקיימו אותם תנאים יוצאי דופן, כך גם חוק לימוד חובה איננו תקף אלא בהסכמת ההורים, אשר אליהם מופנית החובה לשלוח את ילדיהם למוסדות החינוך של המדינה.


כאשר רוב רובם של ההורים ממשיכים לתת תוקף לפן זה של חוק לימוד חובה ומאשרים תוקף זה אחת לשנה בעת רישום הילדים למוסדות המדינה, הרי כביכול מעבירים ההורים את האחריות ללימוד הילדים ולחינוכם אל מערכת החינוך, ובכך מאשרים ההורים את דרכה של המערכת כדרך לגיטימית. האישור הניתן מההורים למערכת עצמה, ניתן במקביל גם לילדים, המקבלים בלית ברירה את הדין.

בעצם אישור המנדט של משרד החינוך ללימוד וחינוך הילדים, אישור שניתן אוטומטית על ידי ההורים, טמון הגורם העיקרי לכישלון המערכת.
כאשר ישכילו ההורים לבחון את המתרחש ולקחת אחריות מלאה על חינוך ולימוד ילדיהם בהכרח יתרחש שינוי.

מיעוט של הורים אינו מוכן להניח בידי הממסד את המנדט הזה עוד.
כך מוקמים מוסדות חינוך אלטרנטיביים ובמקביל מתרחבת והולכת תופעת החינוך הביתי.
אלה ואלה נמצאים מאיימים על הממסד החינוכי בישראל.
במקום שהממסד יטה אוזן קשבת לאלה אשר הוא אמור לשרת, נמצא הממסד החינוכי מסונוור מכוחו. כוח הנובע אך ורק מפרשנות מסוימת לחוק לימוד חובה.

לעתים קרובות, רק לאחר שמשרד החינוך נחסם על ידי מערכת המשפט בבואו לכפות את דרכו וגישתו על אותם הורים, אשר אינם מוכנים לחלק את אחריותם עם הממסד באופן אוטומטי, יכולים ההורים לקיים מערכת חינוך חלופית.

על פני שהממסד ישרת את ההורים דורש משרד החינוך מההורים לשרת אותו. עולם הפוך.

כאן, עולה קריאה אל ההורים באשר הם - ילדיכם מקבלים את החינוך והלימוד אשר אתם עצמכם מנחילים להם בהסכמה שבשתיקה; בהסכמתכם לכפיה הערכית המדכאת תמימות וסקרנות (תכני הלימוד); בהסכמתכם לכפיה הפיזית המדכאת את רוח האדם (בתי הספר כבתי חרושת); בהסכמתכם לחלוקה החד גילית ולצפיפות הבלתי נסבלת המעלות אלימות פיזית, חוסר בטחון ומצוקה רגשית; בהסכמתכם לכפיית תבניות חשיבה על ילדיכם המדכאת יצירתיות וביטוי עצמי (תכניות לימוד וקידוש הלימוד השיטתי הדוגמטי).

על כן, אין לחפש את הגורמים לכישלון מערכת החינוך מתחת לפנסי משרד החינוך.
הכשל נובע מהמתרחש בין כתלי הבית. הכשל הוא שלנו, ההורים.
משרד החינוך פטור.

משרד החינוך זכאי

הריבונות ההורית מעניקה את האחריות המלאה לפעול לטובת הילד. ההורים הם אלה שנושאים באותה אחריות, גם כאשר הם מסכימים לחלק את האחריות עם גורמים חיצוניים או כאשר הם מאמינים כי עליהם להשליך אחריות זו מעליהם. 

לוקחת המדינה את תפקיד המלמד והמחנך, ומכפיפה את ההורים, מחנכת אותם ניתן לומר, להסכין להעברת האחריות ההורית, לפחות בחלקה, מהם - אל המדינה.
במקביל ולצורך כך, מאדירה ומגבה המדינה את האמונה כי הלימוד והחינוך של הילד נדרש להינתן על ידי המדינה או על ידי מומחים.

נמצאת המדינה נוהגת כיודעת כל בענייני חינוך ולימוד.
משרד החינוך, המייצג את המדינה, חורץ את קביעותיו השרירותיות על פי מגבלותיו וצרכיו המנהליים והערכיים, כשהוא מתעלם ביודעין או שלא ביודעין מצרכי הילד והוריו.

עיקר מערכת החינוך היא המערכת עצמה, המדינה, החברה, העובדים במערכת עצמה ובשלוחותיה - כל אלה קודמים להורים, שהם הלקוחות הטבעיים של המערכת עצמה, וקודמים אף לילדים.
נמצא משרד החינוך מוכה בסנוורי השררה, יש בזאת נחמה, ראייתו עשויה לחזור.

כאן, רק לאחר שהמדינה תשכיל להכפיף את עצמה לרצונות ההורים, בהבינה כי הפירוש של ההורים את טובת הילד, הוא-הוא הפירוש הרלוונטי והתקף מבחינת החינוך והלימוד של הילד, תהיה המדינה זכאית להנהיג שירותי חינוך ולימוד, שירותים אשר ניתנים מהמדינה להורים ומאלה לילדים.

המדינה, בדמות משרד החינוך, נדרשת לתת תשומת לב מיוחדת שלא תהא משתמשת במפתחות האלה של שררה ושלטון, שמונחים בידה, לחינוך ולימוד ההורים והילדים לצרכיה הרעיוניים, הפיזיים או השרירותיים.
כל שימוש שכזה משמעותו העמדת טובת המדינה לפני טובת הילד והאדם.
לעולם תהא עומדת טובת הילד לפני טובת המדינה.
 ראיית טובת הילד במעשה החינוך והלימוד תפעל באופן אוטומטי, מיידי וארוך טווח בהכרח גם לטובת המדינה.

משרד החינוך נדרש לרענון יסודי בגישתו אל נושא החינוך. על פני חיפוש אחר דרכים להתאים את הילדים למערכת אחת כללית, יש לפתוח כמה שיותר אפשרויות לחינוך ולימוד, ולהניח תשתית רחבה ככל הניתן לצורות שונות של לימוד וחינוך לבוא לידי ביטוי, מתוך גישה פלורליסטית המכבדת את הריבונות ההורית כמנהיגת החינוך, ורואה זכות ושליחות בעצם שירות הריבונות ההורית באשר היא.

גישה רעננה זו מעמידה את הילד וההורה במרכז, על פי פירוש ההורה את טובת ילדו, בהתייחסות אל הילד הספציפי כמרכז המערך כולו. יש למצוא את הדרך הטובה ביותר להניח לילד להתפתח על פי מי שהוא, בזמן שלו, בקצב שלו ובדרך שהוא עצמו סולל.
כל ניסיון לכפות על הילד תכנים כאלה או אחרים, תבניות חשיבה שרירותיות כאלה או אחרות רק מרחיקים את הילד מתמימות וסקרנות - ליבת הלימוד.
יצירת כלים מתאימים לתמיכה בילד על פי מה שמעניין אותו, יניחו התפתחות ולמידה יעילים, אשר בגיל ההתבגרות, עת הופך הילד לנער והילדה הופכת לנערה יהיו לתשתית מצוינת, מתוכה תעלה בחירת המסגרת שמעניינת את הנער/ה. מסגרת קיימת או מסגרת שתיבנה עצמאית.

מעורבות של ההורים בכל הקשור למתרחש במוסדות החינוך של המדינה מתחייבת. מעורבות זו יש לעודד בכל דרך, תוך תשומת לב מרבית שמא הזמנת מעורבות ההורים איננה מוצעת כ"מס שפתיים", אלא תקבל את ההקשבה והכבוד הראויים - ללא משוא פנים.

עיקר כישלון המערכת הקיימת איננו בתחומי הלימוד דווקא. קל מאוד לברוח לשם על מנת להדגיש פן זה ובכך להזיז את הכישלון האמתי לקרן זווית. הכישלון העיקרי של המערכת נובע מתפישת החינוך כמעשה של כפיה. הילד, הנדרש לקבל את הנחות המבוגרים כי הם יודעים טוב ממנו מה עליו ללמוד וכיצד, מגיב בדרכים שונות על עצם הכפייה: אלימות, חוסר שיתוף פעולה, קשיי ריכוז וקשב, ליקויי למידה ופריקת עול.
גם ברבדים נוספים באה לידי ביטוי הכפייה כגורם מרכזי בתפישת המערכת.
המבנים הפיזיים - מבני גני הילדים ובתי הספר, מבנים המדכאים כל תחושה של חופש וחירות, כולאים את רוח הילד ואת גופו, ומחייבים שהיה של רוב שעות הערות של הילדים במקום בו הצפיפות והרעש בלתי נסבלים.

כאן, מעשה חטא על חטא, לא רק שעל הילד להיכנע לעוולות הצפיפות כשלעצמה, הריהו נידון להיות חלק מחברה חד גילית, אשר נכפית עליו באופן שרירותי. החלוקה הגילית אשר מונהגת במערכת החינוך נמצאת משרתת את תכניות הלימודים אולי, אבל בפועל מלבה את הכוח ההרסני של תחרות והישגיות, אשר אינן מניבות אלא היררכיה מעמדית מיותרת לילד בן שש או עשר.
נמצאת ההפרדה החד גילית הרסנית מבחינת למידת יחסי אנוש ויחסי היחיד והחברה.

ההנחה כי ילדים בני אותו גיל שווים ביכולותיהם, סגולותיהם והתפתחותם, איננה עומדת במבחן המציאות. ראשית מכיוון שגם כאשר המערכת מנסה בכל דרך לכפות את תפישתה הרי היא עצמה במידותיה היא, מודה בכישלונה. מעבר לכך, אין כל דרך להתוות תכנית לימודים אחידה אשר מתייחסת לגילו של הילד. יש שבגיל חמש מתעניינים ולומדים קריאה וכתיבה, ויש שרק בגיל תשע יתחילו להתעניין בכך. רבים מאתנו הבוגרים יודעים קרוא וכתוב ולא משתמשים בכלי פשוט זה על מנת לבטא את עצמנו בכתיבה, או לחלופין לא קוראים ספרים. יש להבין כי נושא זה של רכישת כלי פשוט זה של קריאה וכתיבה איננו נתון אלא לרצונו של הילד ולהחלטתו.

אפשר שהכפייה מחלחלת כערך מוצדק דווקא מתוך יחסי הכפייה השוררים בין המדינה להורים. כביכול חוק לימוד חובה מחייב את המדינה לאכוף כפיה כדרך חינוך על ההורים, לקדש שררה של המדינה על ההנהגה הטבעית של חינוך ולימוד הילד - הוריו. אלא שבתוך חוק לימוד חובה פוטר המחוקק את הרשות המבצעת מלאכוף את חוק לימוד חובה על ההורים. לשם כך קיימת האפשרות להניח פטור מחוק לימוד חובה. אותם סעיפים הנוגעים בכך ניתנים לפירושים לכאן ולכאן. ניתנת בידי המדינה האפשרות לפרש את אותם סעיפים באופן שיוכיח כי היא, המדינה, מכפיפה את עצמה להורים בכל הקשור לחינוך ולימוד הילד.

מוטב לו למשרד החינוך שיתמקד בחלק המחייב אותו להעניק תשתית חינוכית ולימודית הולמת לכל ילד בישראל, כאשר הוא מניח להורים את מקומם הטבעי - הנהגת החינוך והלימוד - ומקשיב לרחשי לבם.
גם כאשר הורים בוחרים לנתק את הזיקה או נכון יותר לבטל את הזיקה ביניהם לבין משרד החינוך, זו הניזונה מחוק לימוד חובה (כפי שיש הורים שמנתקים את הזיקה שלהם למערכת הרפואית הממסדית בכך שאינם משמשים בשירותיה), עשויה המדינה למצוא את הדרך לגבות הורים אלה מחד, ומאידך פשוט ללמוד מהם.

בכך שמעניקה המדינה פטור לאותם הורים, ומניחה להם להיות פטורים מהמערכת החינוכית הממסדית, היא איננה מאבדת את זכותה לראות בכל זרם חינוך שכזה עוד ענף, ומכאן להניח גם לענף הזה להוריק, עד שיהא עץ החינוך ירוק כולו.
חיבוק הזרמים החלופיים למעשה החינוך והלימוד, גיבוי זרמים שכאלה, רק ייטיבו עם המערכת עצמה. בנקיטת הדרכים המתאימות לכך, ימצא משרד החינוך זכאי.

הריבונות ההורית

אנו זכאים לפעול לטובת ילדינו, מתוקף זכות זו אנו חייבים, למלא את חובתנו. מתוקף הקשר הטבעי בינינו לבין ילדינו עלינו לזכור כי הדרך שאנו סוללים כנכונה בעבורנו ובעבורם, נמצאת נכונה יותר בעבור ילדינו, גם כאשר ממול, על הכף השנייה של  המאזניים, נמצא העולם כולו.
מכאן האחריות המונחת על כתפינו היא עצומה: יש לברר את המשמעות האישית שלנו לאחריות זו, כהורים, ולהיות נאמנים לתפישתנו את הורותנו, ללא רבב, עד כמה שניתן.

רבים מאתנו חיים באשליה כי ניתן להשליך חלק מהאחריות ההורית הלאה או לוותר עליה כליל.
לא ניתן. בכל מקרה האחריות מונחת עלינו. בכל מקרה משקלנו בחינוך ולימוד הילד יהיה רב משל אחרים. גם כאשר ידיעותיהם העיוניות של ילדינו יכללו גם אשר קבלו במוסדות חוץ, עדיין אנחנו בהנהגת חייהם, האחריות כולה עלינו. לטוב ולרע.

עמדה זו הנתפשת כעמדה מוחלטת איננה אלא צוהר להתבונן דרכו:
על פי מספר המנסים להשליך מעליהם את האחריות אל הממסד, ניתן לומר, כי רובנו מאמינים כי איננו יודעים כיצד להיות הורים לילדינו.
אי אז החברה האנושית הסכינה לרעיון כי הורים אינם מסוגלים או יודעים כיצד לחנך וללמד את ילדיהם. היטמעות רעיון זה במערך האמונות הקולקטיבי לאורך כמה דורות, ממלא את האמונה הזאת בתחושה של אמת.
לכל הורה ניתנת ההזדמנות ללמוד את הורותו מחדש, מזומנים לו המורים הטובים להורות: הילדים עצמם.
על מנת להכיר בילדים כמורים, יש לזכור כי אנחנו ההורים מתברכים ביכולת הנתינה ללא תנאי ביחסינו עם ילדינו, ומכך נוכל לקבל מהם כל שיעור, כשאהבתנו איננה תלויה בדבר.
עמדה זו של הנהגה ואהבה היא ייחודית לקשר בין הורה לילדיו, יחסים חד-כיווניים אלה, אשר אינם מחייבים את הילד כלל ועיקר, הם המלמדים הורות מהי. מהי מהות הריבונות ההורית.

בעצם צמיחתם בחממה שאנו בנינו, בתנאים ובנסיבות שאנחנו חיים בהם, אנו מורישים לילדינו את האמונות הבסיסיות לחייהם באופן טבעי, וטוב שכך.

בהשליכנו את הילדים למחוזות רחוקים, זרים ומנוכרים, ללא מסגרת משפחתית אוהדת, מבלי משים אנו דורסים ברגל גסה את רוח האדם, זו המפעמת בהם, ומנחילים להם את האמונה כי צרכיהם אינם חשובים כלל וכלל. על מנת להתמודד עם הידיעה הזו, ראשית עלינו להכיר בכך כי האחריות על לימוד וחינוך הילד מונחת כולה על כתפינו.

כל אחד מאתנו, כל הורה, מחזיק במנדט לחנך וללמד את ילדיו מתוך ראייתו הסובייקטיבית את טובתם.

מעורבות הורים במוסדות החינוך עשויה להביא לשינוי מובנה במבנה המערכת ובתבנית בתפישתה: 
על פני קבלת ערך החינוך כשווה לכפיה ולאלימות, הנהוגים כיום במערכת החינוך הממסדית, יש לעמוד כנגד כל סממן של כפיה ולהבהיר כי לא ניתן לחנך וללמד מתוך כפיה אלא את הכפייה עצמה - השררה והאלימות - כערך וכדרך. ערך זה מקבל תוקף גם כאשר אנו נכנעים לכפיה.
לימוד אינו נדרש לכפיה. לא ניתן ללמד עצמאות דרך כפייה, ניתן לייצר פריקת עול. אי אפשר לכפות עצמאות.
על פני הנחת היסוד כי האחריות ללמידה מונחת על כתפי המלמד, יש להכיר בכך שהאחריות על הלמידה לעולם נמצאת בידי הלומד. אכן, ניתנת ההזדמנות בידי הלומד ללמוד ממוריו, אלא שמתפקיד ההורה גם כמורה, לשמש מנהיג על פני עריץ; להניח לילד ללמוד את מה שהוא עצמו מעוניין ללמוד; להניח לו לבחון ולחקור את מה שמעניין אותו, בקצב שלו ובדרך שלו.
ילד אשר בחייו מוצנעת הכפייה ככל הניתן, נמצא מקבל גיבוי מתמיד מהוריו לעצם היותו מי שהוא. תקופה זו של הילדות איננה נדרשת כלל ועיקר ללימודים עיוניים, מעבר לאלה המתרחשים ספונטנית (קרוא וכתוב למשל).
בצמיחתם ובגדילתם של הילדים עליהם לפרק את העולם ולהרכיבו מחדש שוב ושוב עד אשר יבשילו דים ותתגבש זהותם העצמית. זו תאפשר יציאה לחיים עצמאיים וסלילת הדרך האישית כבר בתקופת ההתבגרות, בשלבים, בהתאם להבשלה האישית של כל נער ואדם.

ככל שרבים מאתנו יקבלו את משימת ההורות בשמחה, כך תתרחש מהפכה שקטה אשר תניח את הריבונות ההורית כמנוף לחברה המקדשת את הריבונות העצמית. חברה המאפשרת לאדם לחיות את חייו על פי מי שהוא, בהווה חייו, מתוך חירות ועצמאות, כשהוא מקיים יחסי גומלין בריאים עם סביבתו.


הריבונות ההורית מאפשרת אינספור דרכים, לביטוי המחויבות לאהבה, לביטוי הקשר הטבעי המייצר זיקה בלתי אמצעית עם העתיד. אנו מחויבים אל ילדינו, באופן חד-סטרי, ללא משוא פנים, בגובה העיניים - ללא רבב, עד כמה שניתן.