יום ראשון, 27 ביולי 2014

עניים. סולידריות. מוזות. אצלך



עניי עירי. עניי עירך. עניים.
על מנת שניתן יהיה לבחון 
את שאלת הקדימות של עניי עירי או עירך
יש צורך בעוני דומה ולו דמיון מה - 
בין עניי עירי לבין עניי עירך. 

שאם עניי עירי בקושי גומרים את החודש 
ויש להם חשמל ומים וביוב 
ולעניי עירך אין מים זורמים ראויים לשתיה כל היום, 
חשמל בא אצלם והולך והביוב ברחובות.

אז זה עדיין בר השוואה?
ואז מי קודמים? עניי עירי או עניי עירך?

ואם בעוד עניי עירי זוכים למערכות לשעת חירום
עניי עירך אפשר שהם בני ערובה ואין להם הצלה 
ואין להם שירותי בריאות סבירים, 
שלא לדבר על תזונה ראויה.

אז מי קודם ומי אחר כך?
עירי? עירך?

סולידריות מקומית
בא אדם ומביע סולידריות עם כל הנפגעים, 
עם העזתים והפלשתינים שאלוהים ישמור עליהם ועל שפיותם
עם תושבי הדרום שהחרדה והבהלה התמידיים הם מנת חלקם
עם אלפים ועשרות אלפים ומאות אלפים של קרבנות ממש פה
הסביבה הקרובה, ממזרח ומצפון מזרח
עם כל מי שנמצא בלית ברירה בלב הגיהינום.

ועקב הסולידריות הזו עם כל בני האנוש, 
עקב חוסר ההיצמדות של האדם הספציפי ללאומיות המתבדלת
הוא מוכתר כבוגד. לא פחות. 
ומיד נגזר דינו למיתה. לא פחות.

כאשר מרוסן הזעם אצל האויב, 
הוא עשוי לבוא אצל האוהב. 

מוזות
המוזות לא שותקות כאשר התותחים רועמים.
המוזות מתאספות בתוך מנהרות הכאב ומעלות תפילה
לזיכוך זעקות המוות של הרוגי המלחמה ושנותרו חיים
מקוננות המוזות בעצב גדול לדממת המוות
האלמנות והיתומים וכל השכול הזה 
בא אל המוזות בא אל חמלה

אצלך
כאשר באים  החמלה והחסד אל אנשי הזעם והפחד - 
הם עשויים לאבד עשתונות ולנהוג אלימות - 
שגם אם מוצדקת לגבי אחד כמוני שיש לי דעות 
גם בזמן מלחמה וגם בזמן שנהרגים חיילים 
לעולם היא מזינה את עצמה 
וכאשר יגמרו איתי
יבואו אצלך.

---

תודות





יום שבת, 26 ביולי 2014

עידני עידנים

עידני עידנים שאנחנו חופרים לעצמנו מנהרות
להחביא בן את הטירוף והזעם מעת לעת
לפתוח שסתום שיתפרץ לבנות חומות מגן
לסובב עופרת יצוקה ותבוא הגאולה

היי, הצוק האיתן כל כך שביר
היי, מתגלות מנהרות והכל נהיר
היי, אסון גדול נמנע
תודה לחמאס ולאלוהי החֵמָה

מנהרת הכותל מנהרות הזמן מנהרות האימה

נחפרנו. בתוכנו מנהרות פחד ובהלה
להביאן באמצעות האומרים
להכחיד להרוג ולהשמיד הקם להרגך 
השכם להרוג - בתוכי עצמך - בתוכי עצמנו
על שום דעה שונה
על שום מראה אחר 
על שום דבר מה



אם תפוצץ את מנהרות האימה והזעם
לא יוכל להופיע לעולם ואף פעם
בשום אופן ובשום צורה
אף אור בקצה המנהרה

---

תודות
 

יום שישי, 25 ביולי 2014

תודם

אני מסרב להאמין לחמאס ולזעם
שלא ירגע לעולם שזו המטרה
לסלק ולהרוג ולטבוח בי עוד פעם
להאמין שביכולתו להמיט עלי שואה

אני מסרב להאמין לאחים המתלהמים
הקוראים להרוג בי את "הקם להרגך"
מאחלים לי מיני מיתה משונים
נוכח ידיי השתיים: שלום ואהבה

אני מסרב להאמין לממשלה שלי הנבחרת
שמחרידה להאמין בצדקת מלחמה
מאוימת שמא שלום ירדוף אותה מאוימת
להפוך אויב לאוהב ועוינות לאהבה

אני מסרב ללכת שולל אחר פיסות המציאות השחורה
המושחרת-מדובררת להיות למרכז וחיי סביב סביב
עכשיו זה חם כי קיץ נרדף סתיו וחורף ורודף אביב
עונה אחר עונה ריקועי רקיע עננה אחת לבנה

אני מסרב לא להושיט את ידיי: אהבה ושלום
לא מסכים מראש לא לראות גם בך וגם בך אדם
אני מסרב לא ללחוץ שתי ידיך בחום 
פרי האדמה ושיח אד-דם.

תודם.


יום חמישי, 24 ביולי 2014

לאחר עזה


לאחר עזה בה נחמסנו אל מנהרותיה
נחזור אל ארצנו הקטנטונת

בה זעם אצור מיטיב למנהיגיה
להצדיק דין אימה מתאפשרת

עולה אומה מתוך לאום נכרכת-נעטפת
בסולידריות עקומה סביב מדורת המוות

נשוב אל ארצנו הקטנה המפוחדת
לגאולה המשיחית לחפור מנהרת

הגאולה שבאה בשם אלוהים ואדם
והחסד מקיף את כולם

---

תודות.

יום שלישי, 22 ביולי 2014

אחת

היום דברנו על היחסים עם העצמי.
על ההבדל בין לשחרר את העצמי ולהניח לעצמך להיות היא - תהא אשר תהא.
ובין התמסרות יתר - שזה הפקדת עצמך בידי רעיון או אדם או דפוס -
וזה במובנים רבים הפקרת העצמי. הפקרת עצמך.


וביחסים עם עצמך את יכולה להתמסר אליה - לעצמך הזו.

לא כל הזמן
כי אז איכה תהיי את? - תהי אשר תהי -

אבל למשל ללכת על שפת הים ולהרהר עם עצמך את הרהוריה היא -
גם אם מילותיה הן בשפת הדגים.

מקשיבה היטב.

או כשאת רוחצת בנהר או באמבט 

לחוש את עצמך בעצמך
עונג החיים בחומר
ולו כנשימת בראשית

והיות והכל יחסי והכל יחסים, מותר לך בהחלט לאהוב את עצמך 

בלא סבה ולהתמסר למסריה -

שהרי אז תוכלי להניח לרוח המנשב על לחייך 

משמאל ומימין

להעלות את עונג הסיפוק בו עצמך ואת


אחת.


---


תודות



חירום

היום, בצומת פורדיס - לכוון הים - נשמעת סירנה מאחורה
משאית מכבי אש מצווחת ונדחפת לעבור באדום כי יש מצב חירום
(שני ק"מ הלאה רכב תקוע וכנראה שצריך לחלץ מבפנים).
לפנינו עוד משאית מכבי אש - שבאה מצפון וכבר התקדמה.

עברה משאית החירום את הצומת ואז התחלף לירוק.
וכולנו עקפנו אותה מימין ומשמאל -
לא כי רצינו להפריע אלא כי זו משאית מקרטעת שבקושי זזה.

מכבי אש.


אוי לנו ואבוי לנו.

---


תודות.

יום שני, 21 ביולי 2014

חפיף

כשמדובר במסע בתודעה,
תפקיד המלווה, השאמאן, הכהן או איך שמעונין האינטלקט להגדיר את זה,
הוא לנהוג את המרכבה של הנוסע אל התודעה.

המלווה אם כך לא קובע כלל לאן נוסעים, זה האדם שנמצא במסע.
עם זאת, המלווה המיומן יודע למנוע כניסה למקומות קשים מדי או עמוקים מדי, מתוך ניסיונו ויכולתו להיות שם כולו - עם הנוסע.

לעתים ניתן לבקש מראש לאן מעוניין הנוסע להגיע - למשל - למקום שקט. או למקום בטוח.
או במובן הזה אל שורש איזה עניין מסוים.
ואפשר ספונטני.

בעיקר כאשר המסע ספונטני - לעתים קרובות נמצאת הנפש מנווטת את המרכבה למטה, אל מחילה, מנהרה, מערה או כל ירידה אל מתחת לפני השטח.

שם, פוגשת הנפש דימויים רבים שסירבה עד כה לייחס לעצמה.

הביקור במנהרות שמתחת לפני השטח, במעברי הביוב ובמעמקי המים הזכים של בארות מים חיים מאפשר לנוסע לחוות עניינים אישיים שברגיל גם הנהג לא יכול ממש להבין את משמעותם - וטוב שכך שכן זה לא תפקידו.

---

אז נשכבה המדינה על הספה, ביקשה אחרי מסע בתודעתה.

ספונטני היא בקשה.

אז, נחטפו ונרצחו שלושה נערים, ואחר כך נער נחטף ונרצח ואחר כך התמהמהה המדינה הרבה עד שהסכימה להיכנס אל המנהרות.

שם, לא הסכימה המדינה להתעכב רגע, לגלות את המפלצות שלה, אלה שמאפשרות לה לטבוח בחפים מפשע בשם כוחה.
ולכן עליה להרוס אותן את המנהרות. שמא יצוצו כוחות הרשע ויכו באזרחיה.
כך לימדו אותה להאמין.

וכשתגמור להרוס אותן, תוכל המדינה להתעורר מחדש
ולהניח שהכל בסדר.

שכן, בתוך המנהרות ההרוסות נקברו אינספור אפשרויות לשלום ולשגשוג (הס מלהזכיר).


---

ההרגשה טובה מעידה המדינה.
אפשר כרגיל - אפשר עוד מלחמה.

האופק המדיני רחוק בדיוק באותה מידה.

---

והמחיר?
חפיף.


תודות.

יום שישי, 18 ביולי 2014

סוג של נהג

מה התפקיד שלך כמלווה במסע שכזה בתודעה.


סוג של נהג.
כלומר, תגידי לאן את רוצה להגיע - ניכנס ביחד למרכבה שלך, ואנהג בעבורך - עד לשם, ובחזרה.


ולמה אני לא יכולה לנהוג לבד?את מקשה.

הו, זה עניין מעניין,
בתוך המסע בתודעה את מתבקשת לתאר את הדרך כפי שהיא מתגלה לך.
על פי תיאורייך ניתן לנהוג את הכרכרה הפרטית שלך. ליעדה.

אילו את הופכת להיות הנהג, הדרך אובדת.
שכן בעת המסע - בפועל - את מגלה וסוללת דרכים חדשות.


אז מה אתה עושה בדיוק?

מגיב, מנחה, דוחף, מרפה, מזהה, מציע, מסיע ומחזיר.

יש דמיון בין המסעות השונים?

הדומה בין כל המסעות הוא הדמיון.
כאשר היעד של המסע מוגדר - יש דמיון בדרכי החיפוש אחר האיזון.
כאשר יעד המסע לא נדרש להגדרה - יש דמיון בעומק ובעושר האפשרויות.

אתה מפרש את המסע?


המסע כמו חלימה בהקיץ. אין פרשנות, יש חוויה, האדם עצמו ופרשנותו.
עם זאת, בהחלט אפשר לדבר אחרי המסע להבהרת החוויה האישית - גם של הנהג.
לעתים השיחה חשובה בעיקר שיש הטמעה של החוויה שוב.


איזה מסע היה הכי משמעותי בעיניך עד היום?


כאשר לקחה אותי התודעה ליעד לא ידוע,
על כנפי הרוח 

אז חוויתי את לידתי שלי.
כאשר לקחה אותי התודעה אל רגעי מוות.
בכל פעם שעלי לנהוג את המסע הבא,
הלמידה היא כל כך רחבה שאין שום משמעות לשאלה
איזהו המסע הוא המשמעותי ביותר.


---


תודות



עזאזל תחתית

הרי לכם הצדקה:
"מדינת ישראל לא יכולה הייתה להרשות לעצמה מצב שבו מערך שיגור הרקטות ברצועת עזה ומערכת מנהרות התקיפה חוצות הגדר ימשיך להתפתח. זו מפלצת שאחרת הייתה תובעת קורבנות במספרים גדולים בעתיד..."

רון בן ישי כשופר הקונצנזוס התעמולתי.
---


מה זה מספרים גדולים?
באמת. מה זה האיום של מספרים גדולים?
יותר ממספר ההרוגים בעזה בעשרת ימי לחימה?
פחות?

יותר מעשרים הרוגים בשמונה שנים? או פחות?

זה לא שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה.
זו הפוליטיקה הפנימית שלא יכולה להרשות לעצמה.

אלה צרכי הצבא, צרכי הבטחון, 
צרכי התודעה הבטחונית של הקרבן.
לעולם לא עוד.
לעולם לא יטבחו בנו עוד.

---

כפת הברזל על ראשנו מגשימה לנו אחלה שוער.
אז אנחנו נגררים למתקפה.

---

כן כן, ידוע שזה נשמע הזוי -
לקבל רקטות  על הראש בלי להגיב בכניסה קרקעית.


להיכנס קרקעית - זה לא הזוי.
זו מציאות.


---

קיצונים הם קיצונים הם קיצונים.
כל המתלהמים בעד כניסה לעזה, 
אנשי הימין שיודעים אלימות  
למפגינים שלא חושבים כמוהם - 
אינם מהססים לשלוח את הילדים של אותם מפגינים - 
אל מותם.

---

קל מאוד היה לדוד לשלוח את אוריה למותו.
בת שבע היתה גם המטרה וגם ההצדקה.

---

עושה שלום במרומיו
הוא יעשה שלום במרומיו
ואנחנו אם ירצה השם
נעשה שלום בתחתיתנו.

עזאזל תחתית.

---

תודות.


מלחמת אין ברירה - רון בן ישי

יום רביעי, 16 ביולי 2014

כוח הוא אשליה

"החמאס לא מותיר לנו ברירה..." - ראש ממשלת ישראל, מצדיק המשך לחימה מטופשת.
החמאס קובע - לא אנחנו.

החמאס גם יצדיק את המוות הבא.
משלנו, משלהם, בינתיים התוצאה
כמעט מאתיים להם - לנו אחד.

---

כאשר מדובר על מחרחרי החרון מדובר על אלה שלא יכולים להרשות לעצמם שלום.
לא כי אי אפשר להשיגו.
אלא כי אז - מה יפחיד ויחריד אנשים עד כדי כך, שיבחרו בהם, במחרחרי החרון-
איך יקבלו מהם הצדקה - לאבד כל שכל ישר ולחפש אחר אלימות - גם כי אפשר וגם כי אלימות סוחפת -
את אלה שיוצאים לדרוש מהמציאות תשומת לב מידית ומלאה כתינוק בן יומו אך בדרך ההפחדה,
כמו גם סוחפת האלימות - את אלה שנסים ממנה בכל דרך.
אלימות כשהיא פוגשת אהבה - הומור - אנושיות
אט אט היא נמסה.

---

ראש הממשלה פיטר את דני דנון.
זה זכה לפופולריות מידית.
מופע העילגות הכוחנית של הגברת רגב -
תפטר גם אותה ביבי.
ואת הליברמן.

לפעמים עדיף להעיף את הקיצוניים לכל הרוחות -
בלי לנקוט ולו צעד אחד אלים.

---

נדמה לי שיש בכדורגל עונש לקבוצה שאוהדיה עוברים את הקו האדום - כך וכך משחקים ללא אוהדים.

על כל התלהמות והפרת הסדר הציבורי - מתוך פרובוקציה ברורה -
יוטל עונש של איסור לווי עיתונאי או תקשורתי.

שערו בנפשכם, חודש בלי מירי רגב.

---

אילו הייתי מחליט לצאת להפגין בימינו,
הייתי מביא את 'פקו' איתי.

'פקו' היה הכלב שלי, כנעני. שחור, מהיר וחזק.
מעולם לא תקף אף אדם
אבל אף אחד לא לקח צ'אנס.

התראה. הרתעה.

---

כשהייתי בתל אביב, היתה אזעקה.
אז ירדנו מעדנות למקלט.

עשר דקות.
כמה פיצוצים -
זה שלנו, זה שלהם.

צרוב בזכרון:
עשרים עד ארבעים שניות לתפוס מחסה.
ואז מטחים של עשרים עד ארבעים קטיושות.
זה שלנו, זה שלהם.


היום בעוד כך וכך שעות לפני שלושים ושלוש שנה
באנו בברית הנישואין. בבריכה של כפר גלעדי.
אוטוטו יז' בתמוז היה אז.
עמדנו תחת החופה ופנינו דרומה,
הרב צפניה אמר מלות ברכה
מאחורינו יכולנו לשמוע נפילות של קטיושות
והאורחים שהתבוננו צפונה - גם ראו אותן
אלוהים ארגן לנו מופע זיקוקין מרהיב.

---

במקום להיכנס קרקעית לעזה,
אפשר לחפור מנהרות.
ובלילה, להשאיר למעלה, ברחובות,
שקיות עם סוכריות.
וזרעים של עגבניות.

ואז לסגת - לפני שאגף מחרחרי החרון
יבין מה קרה פה.

---

כוח הוא אשליה.

---


תודות








יום שני, 14 ביולי 2014

הדמעה

לא לחינם שק הדמעות מדמיע את לחיי לעת ערב עגומה,
בה מתכוננות אמהות לגיהינום הקרב ובא בחשכה
שלא מאפשר להרדים את הילדים ולהסיר דאגה עד הנץ חמה

זו שהחרדה אוחזת בה כי יש תעמולה שמלבה את הפחד ואת האימה
שמבקשת מקלט שלמת בטון מזוין או חדר ממוגן או אולי מנהרה
ומבכרת להסיט עיניה מהחסד המקיף ומכל אפשרות של רגיעה

וזו, שבבואה לברוח, אחיה ובני עמה - את נשארת כאן - מכריחים אותה
על ילדיה, בעל כורחה ואף לדקלם לאויב דמיוני - מילות שטנה
כאשר כל מה שהיא מבקשת זה רגע אחד של מנוחה

דמעה אחת יורדת וכביטוי של תסכול מול תסכול באה דמעה שניה 

וכמה נהרות של אהבה צריך לשפוך על מחרחרי המדון והמלחמה
על פני קרבות וקרבנות כמה מחוות יש לעשות על מנת לעורר קרבה

---

העין השניה צוחקת נכוחה
אומרת לי - אתה הרי יכול להירגע
אז תרגע


הו, תודה.
או תודות.

יום ראשון, 13 ביולי 2014

ידידי - יד ביד

ידידי,
ההיצמדות לאירוע כזה או אחר לעולם חוטאת למציאות ברוחבותה.

המציאות ברוחבותה לא מעלה על נס את ההתלהמות כמו גם לא מעלה על נס את גילויי החסד.

המציאות מבעד עיני העדשה, זו שמוסטת תדיר
על ידי כל מיני שיקולים שכולם כאחד באים להסתיר את המציאות ברוחבותה,
כל אייטם - כל עניין שמובא בתקשורת נמצא מגובה באינטרסים כאלה או אחרים
שלכאורה מנוגדים למציאות ברוחבותה.

גם 'יד ביד', הפגנת השלום האפשרי - נמצאת מובאת מתוך אינטרס מסוים.
עם זאת, האינטרס הזה של יהודים ערבים צ'רקסים וחברה מגואטמלה וכל האנושות כולה לחיות בשלום -
בהחלט מייצג את המציאות ברוחבותה -
גם בלי הפגנת שלטים וכניסה למאבק מיותר עם "גונבי הדעת"
שמציגים מציאות מסוימת בלבד.
שכן, כאשר אלה נותנים 'יד ביד' ועומדים ביחד הם מבטאים את הילך הרוח הבסיסי, הרחב, בין בני האדם באשר הם.
זה הרחב.
זה המכנה המשותף.
לא ההרג, וההסתה לאלימות, וההתרחקות למחוזות רודנות ושליטה על האחר - רק כי אפשר.

אם אתה רוצה להוכיח לי שהערבים בני זונות ושיש ביניהם אנשים אלימים,
רוצחים של ממש, אשיב לך כך - יש בין הערבים אנשים כאלה.

גם בין היהודים.
יש אנשים כאלה בהחלט.

הכוח האדיר שהם מקבלים נובע מהשימוש שלהם בכוח
ומההסכמה הרחבה ביותר של האנושות בתקופה זו - שעידן הכוח מסתיים.
הגיע עידן השכל הישר. לא מטפלים בכוח באלימות כבעבר.


שכל ישר אומר תמיד - שלום! 

אין שום שכל ישר שאומר מלחמה.

יש מלחמות ולעולם יהיו. זה לא אומר שזה שכל ישר.
זה כן אומר שזה חלק מהמציאות ברוחבותה.

והחלק הזה, בהתבוננות על מאה השנים האחרונות - הולך וקטן.

עד כדי כך זה ברור שיש בי חלק שטוען שאין באמת מלחמה.
שזו לא מלחמה, זה לא מבצע,
זה לא מוצדק וזה דבילי מראש - מכל הצדדים.


וזה לא שווה חיים של נמלה.
והם לא חמאסניקים, או ערבים, או פלשתינים, או כל כינוי
שירחיק אותם ממה שהם - בני אדם.


ואם אנחנו רוצים לטפל בקיצוניים, במופרעים,
במחרחרי הריב והמדון - טוב שנטפל באלו - בצד שלנו.

ואז נחתור לשלום.

זה לא מעבר לאופק.

זה ממש כאן. כל שצריך זה להושיט יד פתוחה לשלום
ולא יד מאוגרפת למלחמה.

---


תודות ותהודות.

תמרה

חיוכך מביט הלאה 
ידייך מלאכת מחשבת
והקסם
מתגלה בדרכייך כולן

תלמדיני איך אותך לאהוב
ואיך את אוהבת אותי

פלא הבריאה
תמרה,
נכדתי

---

תודות

יום חמישי, 10 ביולי 2014

בית הרופא

היום כשנכנסתי לאכול צ'יפס
אצלנו בכפר, ב'חומוס באצבע',
ישבו שם שניים מהקבוץ
אחד חבר קיבוץ ואחד בן של אחיו.

ודובר שם על מבנה דומה לזה שמשמש למסעדה הזו,
שהיה אי אז לפני קום המדינה בפאתי המשק המערביים

וזה היה בית הרופא ושם הרופא קיבל את הערבים
מכל הסביבה שבאו לטיפול אצלו, בבית הרופא.

---

ואחר כך היתה מלחמת השחרור,
ובית הרופא נסגר
כי הערבים לא יכלו לבוא יותר.

---

חולים פלסטינים מעזה מגיעים לטיפול רפואי בישראל
ולא על טיל או רקטה
אלא מתוך מה שקורה בפועל.
אין מלחמה.

יש משחקי כוח
ומתים אנשים.


---

תודות

יום רביעי, 9 ביולי 2014

המבוגר האחראי

ראיתי פעם סרט טבע.
היה שם עדר פילות וכמה זכרים צעירים.
אלה, בייחומם - קפצו על קרנפים והרגום,
קפצו על פרות והרגו אותן.

הסביר הקריין שמה שמיוחד בעדר הזה,
הוא היעדר פילים זכרים מבוגרים.
כשיש מבוגרים אחראיים בסביבה,
יש מי שירסן את הזכרים הצעירים, גם בייחומם.

---

אנחנו מאפשרים לחבורה של פילים צעירים,
אשר טבעם הוא תוקפני
ותשומת הלב שהם מבקשים היא מוחלטת,
לקבוע את סדר היום שלנו.

ואין מבוגר אחראי.

לא רק שאין מבוגר אחראי,
זה שמתחפש להיות המבוגר האחראי,
בדמות איש ציבור מכל סוג,
מתגלה כאינפנטיל לא קטן,
לא מאוזן מבחינה רגשית,
שנגרר לתפיסת המציאות כלוחמה בלתי פוסקת,
ומרשה לעצמו להקריב קרבנות אדם.

האח הגדול הוא האח הטיפש,
האח הקטן הוא האח המסוכן.

ואין מבוגר אחראי.

אבל יש תנועה אחרת
מחוץ לחדשות ולשטיפת המוח האלקטרונית.
תנועה של שלום.
וכליה אינם כלי מלחמה.

וטוב שתנועת השלום,
תנהג
כמבוגר האחראי.

---

תודות ותהודות.

יום שלישי, 8 ביולי 2014

פאק אס

ושוב כוח האיפוק.
כוחו של עם בא לידי ביטוי גם באיפוקו.
ביכולת לספוג.
נדמה שאנחנו כבר קצת שכחנו את זה.
האינפנטילים שמסרבים להתבגר ולתת יד ליד לכל אדם באשר הוא,
מהווים מקשה אחת של הפחדה וזריעת בהלות -
ברמה של טרור.

מתוחכם –
אבל טרור.


יש שאינם מבינים את הטיפשות,
את אובדן השכל הישר,
אובדן המבט הישר,
את חוסר התוחלת בהיצמדות לאג'נדה שבסיסה כפייה על הזולת
כך שהעולם בא לשירות אותה אג'נדה
ולהניח לה כלים 'נאים' או 'צודקים'

וכך מאפשר האדם לעצמו
לברוח מעצמו
עד אובדן כל רמז של אנושיות

כשהוא קם להרוג את אחיו.

---
נדמה שאותו 'אני' ילדותי קובע את סדר היום הציבורי,
כי אין לך דבר קל מלהפחיד, והפחד הוא ההיבט הילדי
ובשם איזו טיפשות מתלהמת - לאבד את עוצמת הספיגה
ולהיגרר למלחמת הילדים הזו, מלחמת אחים.

מלחמת אזרחים.
אזרחי הארץ הזו. ישראל - פלשתין
שאיננה יודעת חלוקה גיאוגרפית.

---
כל העמים באשר הם, בטירופנו שולחים את הילדים לקרב,
חסרי הישע הם הקלים ביותר לשכנוע להסכים להיות הרוצח והנרצח.

וזה מתחיל בגן הילדים.
---
הסַמָנִים הקיצוניים ביותר, בכל עם, אינם יכולים להיות שפויים. מראש.
כלומר, שמספיק שנטעת במוחו של המוטרף; שמחפש אחרי הצדקה;
לשחוט אדם; או לשרוף אדם; או לירות בשלושה נערים -
והוא בקלות יתירה יפעל, יוציא לפועל את מה שמעולם לא נאמר
אבל תמיד נרמז
- האדמה - מעל האדם
ובה בעת האדם מעל האדם
והחמור מכל שיש שמחזיקים שהאדם
 – מעל האדמה.
שגשוג אם כך אם מובטח -
מובטח לנו ולמשלנו.
האדמה לא חשובה, האדם לא חשוב.
הקשר האמתי עם האדמה – כל אדמה באשר היא,
זו שאיננה מחולקת באמת למרות שדות עגולים ומרובעים
כמו נרדם, נמוג, התאייד.


לאדמה לא אכפת מכל זה.
האדמה היא גם האדם,
היא איננה רכושו
גם אם הוא במשחקי המונופול חושב שכן.
אין בעלות על האדמה.
אין בעלות על דבר.
---
עכשיו הטילים עפים והבהלה מתעצמת.
זה יחלוף, ואולי הילדים שם באזור השררה
בכל זאת ייכנסו ויכבשו את עזה –
 להראות להם.
זה לא שווה את זה.
זה גם מראה על חולשה. בעקר חולשת הדעת.

---

פאק יו האחראים על כל זה,
שאינכם מבינים ששלום הוא לא משאת נפש
שבאה להפריע לכם לשמור את השטח רותח
ככה שמדי פעם משתחרר איזה שסתום
ואתם באמונתכם תחיו ותמשיכו לעסוק בטרור
על כל היבטיו - ייצורו ומיגורו.
---
פאק יו?
פאק אס.

---

תודות.



יום חמישי, 3 ביולי 2014

כמו אהבה

הודיה עמוקה עולה ממך אל אהובתך הזו.
על אומץ לבה.
על הכנות הבלתי מתפשרת.
על סגירת הלב והדלת (לא נעילת הלב והדלת - רק סגירתם).

בזכותה, בעיקר בזכותה
הנך מצליח לצאת ממי שנדמה לך שאתה
ולהתחבר לעצמך.

צא מהבית.
זה לא קשור אליה.
צא מתפישת הבית אל תפישת ה"הביתה".

חזור הביתה, אל עצמך, אל מי שאתה הוא.
ללא תנאים מוקדמים, לטובת הבירור העצמי.
היא, באשר היא, תהיה היא מי שהיא חושבת שהיא,
איננה רלוונטית כלל.
רגשותיה, רצונה, דבריה - כל אלה לא רלוונטיים כלל.
במובן הזה גם היא במסע הזה של בירור עצמי.

בהכרח - בדיוק כמוך -
עולה הניסיון לוותר על הזיוף העצמי,
ולגלות מי היא עצמה.
לעתים קרובות נדרש העצמי להנכיח את עצמתו -
הדרך הטובה ביותר היא דרך הרגש.
זה מה שקורה לשניכם,
זעקת הרגש איננה נתונה להתעלמות.

בדיוק כמו כל כאב - שזה בדיוק תפקידם.
כאמור, להעלות הודיה זה הקל ביותר.
לפיכך, הצעד הראשון לבירור עם העצמי -
הוא הודיה עצמית.
הודה לעצמך על כל מגרעותיך.
העלה הודיה אל עצמך - על נפלאותך.
התכנס אל הפנימיות - שם רבוא דמויות -
מהנפלא המתחשב והשמח
ועד הרודן והאכזר והנודניק -
כולם מתכנסות לאחד.

אתה קורא לאחד הזה "אני".
כמו כולם.

כאשר כולן כאחד מקיימות הודיה -
נפתחים שערי שמיים -
והנך מגלה את האור הפנימי -

זה שאיננו מטיל צל, איננו כבה, איננו זקוק להזנה,
איננו תלוי בדבר.

כמו אהבה.

---
תודות

יום שלישי, 1 ביולי 2014

הרוב הדומם

הרוב הדומם לא חי את החיים
במלחמה בדבר דת ולאום, אדמה.
הרוב הדומם לא עסוק במות קדושים
לא כורך מתיו בדגל מדינה.

הרוב הדומם נרגש במיוחד
עת החיים עצמם מאשרים הבטחה
מבעד עיני הרך הנולד
אמו ואביו ותולדות משפחה

הרוב הדומם נרגש במיוחד
באבלו, באבלו הפרטי, האישי
 
על מות אהובים על תחושת הלבד
ולאחר קבורתי תורגש קרבתי

הרוב הדומם לא סופר את מתיו,
אין שום ערך למספריו,
אהובה שהיתה
הלכה ואינה.

הרוב הדומם לא מחפש לו מנהיג
אף מלך לא יכול למלוך עליו
אין לו לרוב הדומם תאגיד
אין לו קברניט לנווט ספינותיו.


הרוב הדומם זז לאט

תנועתו מחייבת זמן הבשלה
כל עוול כל איוולת כל שואה
נדרשים לתיקון הטירוף
לו במעט.

מנופף השלום ממרחק הקירבה
לא להתראות אומר השלום 

אלא ברוך הבא
והרוב הדומם קד קידה בדממה.

---


תודות.