בילדותי, לא שפר עלי היום יום.
משפחה לא משפחה ובכל זאת - זו המשפחה שהיתה.
אין טעם להרבות בפרטים.
מספיק לשים לב לעובדת בריחתי מהבית לפנימיה הצבאית תל אביב. ועד שהלכתי לפנימיה בית הספר היה מפלטי.
לפיכך, נחרצות דעותיי ודברי בעניין הבית כמסגרת הנכונה לילד ולצמיחתו - עשויה להיראות תמוהה משהו.
---
לא מעטים הם הטוענים שבית הספר היה בשבילם קרש הצלה. מהבית. מהסביבה הקרובה.
---
והנה מתוך החיים האלה של החינוך הביתי,
באה העדות הזו לאמור שאין תחליף לבית,
אין תחליף להורים,
אין תחליף למשפחה במערך חניכתו של האדם
את עצמו בחייו.
וכל מי שמהלל את בית הספר כתקופה נפלאה
בה נוצרו חברויות עולם, וכל מי שעשה חיל,
והיה מקובל, ואפילו ברח מבית הכלא
שהיה המשפחה בה גדל,
טוב אם יתבונן על האפשרות על פיה
היה מקבל גיבוי רגשי (בצד הטעויות שנעשות),
מאביו ומאמו.
גיבוי רגשי המתחייב מעצם למידת ההורים את תפקידם.
שכן עיקר החניכה המתקיימת בחינוך הביתי,
היא חניכת ההורים את עצמם להיות הורים -
על פי מה שמתווה להם הילד.
הספציפי.
בתוך מסגרת מוגדרת וברורה,
שבה טובת הילד לא יכולה להיות נתונה לפרשנות מקצועית, אלא אישית, לגבי הילד הספציפי הזה. ורק לו.
כך, שכל ילד מקבל הורים אחרים.
כל ילד מתווה דרך אחרת,
ומאפשר את החניכה המשפחתית.
לאמור שהשיבה הביתה
מאפשרת לכל אחד מבני הבית
להיות הוא.
שזה. ביתו.
וזו. משפחתו.
ההצעה הזו להתבוננות
לא מבטלת את שהושג.
בתוך כלא התפיסה החינוכית המוסדית
יש גם אסירי תודה.
שנאזקה על ידיהם האמונה שזה לטובתם.
אסירות התודה אינה בשל תנאי הכלא.
אין בה הודיה עמוקה על כליאת הגוף והנפש.
מנשבת בה רוח האדם המתעלה
מעל כל כלא וכבלי מחשבה.
---
הדברים כאמור לא באים לנזוף או להוכיח
את ההורה שקורא ומתקומם לנוכח.
אלא לזרוע את זרעי ההתבוננות.
מהי
טובת
הילד?
עוד לא נתבקש ההורה לשים את טובת הילד כמטרה עליונה. אלא רק להתבונן -
מהי טובת הילד?
ומהי טובת המבוגר?
ומהי טובת ההורה?
ומה טובת הקהילה?
ומהי טובת החברה?
אחרי שזה ברור כל אחד ידרג את טובת הילד בסולם ההעדפותיו, כהורה. כאדם. כמורה - מורה דרך לילד - וגם כאזרח, או כקול אחד בקהילה.
---
בכל מקרה - השאלות האלה, לפחות אלה, טוב שיחקרו מחדש.
---
צפירת הרגעה
מי שלא חש שזה בנפשו, שאינו יכול אחרת.
מי שלא חשה שאינה יכולה אלא לחיות בדרך החינוך הביתי.
לא מתאים.
מי שמחליט אידאולוגית, שכלית או מחשבתית,
מי שמשתכנע על ידי אחרים.
מי שמרגישה אשמה על כך שלא נוהגת כך,
או בושה -
היה ולא הפך הדבר לכורח, היה ומלווה דרך החיים הזו התלבטות בלתי פוסקת.
לא יהיה.
לא יקרה.
ולא צריך לקרות.
אולי בדור הבא.
---
עצם רענון השאלות האלה אצל הקורא,
עשוי למצוא נחלה וידיעה ברורה
אצל אלה שלא יכולים אחרת
כבר כיום.
אפילו אם ילדיהם ייוולדו בעוד עשור.
לכל אלה בעיקר המסר הזה.
---
תודות
משפחה לא משפחה ובכל זאת - זו המשפחה שהיתה.
אין טעם להרבות בפרטים.
מספיק לשים לב לעובדת בריחתי מהבית לפנימיה הצבאית תל אביב. ועד שהלכתי לפנימיה בית הספר היה מפלטי.
לפיכך, נחרצות דעותיי ודברי בעניין הבית כמסגרת הנכונה לילד ולצמיחתו - עשויה להיראות תמוהה משהו.
---
לא מעטים הם הטוענים שבית הספר היה בשבילם קרש הצלה. מהבית. מהסביבה הקרובה.
---
והנה מתוך החיים האלה של החינוך הביתי,
באה העדות הזו לאמור שאין תחליף לבית,
אין תחליף להורים,
אין תחליף למשפחה במערך חניכתו של האדם
את עצמו בחייו.
וכל מי שמהלל את בית הספר כתקופה נפלאה
בה נוצרו חברויות עולם, וכל מי שעשה חיל,
והיה מקובל, ואפילו ברח מבית הכלא
שהיה המשפחה בה גדל,
טוב אם יתבונן על האפשרות על פיה
היה מקבל גיבוי רגשי (בצד הטעויות שנעשות),
מאביו ומאמו.
גיבוי רגשי המתחייב מעצם למידת ההורים את תפקידם.
שכן עיקר החניכה המתקיימת בחינוך הביתי,
היא חניכת ההורים את עצמם להיות הורים -
על פי מה שמתווה להם הילד.
הספציפי.
בתוך מסגרת מוגדרת וברורה,
שבה טובת הילד לא יכולה להיות נתונה לפרשנות מקצועית, אלא אישית, לגבי הילד הספציפי הזה. ורק לו.
כך, שכל ילד מקבל הורים אחרים.
כל ילד מתווה דרך אחרת,
ומאפשר את החניכה המשפחתית.
לאמור שהשיבה הביתה
מאפשרת לכל אחד מבני הבית
להיות הוא.
שזה. ביתו.
וזו. משפחתו.
ההצעה הזו להתבוננות
לא מבטלת את שהושג.
בתוך כלא התפיסה החינוכית המוסדית
יש גם אסירי תודה.
שנאזקה על ידיהם האמונה שזה לטובתם.
אסירות התודה אינה בשל תנאי הכלא.
אין בה הודיה עמוקה על כליאת הגוף והנפש.
מנשבת בה רוח האדם המתעלה
מעל כל כלא וכבלי מחשבה.
---
הדברים כאמור לא באים לנזוף או להוכיח
את ההורה שקורא ומתקומם לנוכח.
אלא לזרוע את זרעי ההתבוננות.
מהי
טובת
הילד?
עוד לא נתבקש ההורה לשים את טובת הילד כמטרה עליונה. אלא רק להתבונן -
מהי טובת הילד?
ומהי טובת המבוגר?
ומהי טובת ההורה?
ומה טובת הקהילה?
ומהי טובת החברה?
אחרי שזה ברור כל אחד ידרג את טובת הילד בסולם ההעדפותיו, כהורה. כאדם. כמורה - מורה דרך לילד - וגם כאזרח, או כקול אחד בקהילה.
---
בכל מקרה - השאלות האלה, לפחות אלה, טוב שיחקרו מחדש.
---
צפירת הרגעה
מי שלא חש שזה בנפשו, שאינו יכול אחרת.
מי שלא חשה שאינה יכולה אלא לחיות בדרך החינוך הביתי.
לא מתאים.
מי שמחליט אידאולוגית, שכלית או מחשבתית,
מי שמשתכנע על ידי אחרים.
מי שמרגישה אשמה על כך שלא נוהגת כך,
או בושה -
היה ולא הפך הדבר לכורח, היה ומלווה דרך החיים הזו התלבטות בלתי פוסקת.
לא יהיה.
לא יקרה.
ולא צריך לקרות.
אולי בדור הבא.
---
עצם רענון השאלות האלה אצל הקורא,
עשוי למצוא נחלה וידיעה ברורה
אצל אלה שלא יכולים אחרת
כבר כיום.
אפילו אם ילדיהם ייוולדו בעוד עשור.
לכל אלה בעיקר המסר הזה.
---
תודות
