ניצבת

כשאת ניצבת
אל מול עצמך מגלה את עצמך מכירה 
כשאת ממול במלוא עצמתך השלווה 
מאליו אין דבר אלא קידה עמוקה

קינות נתייתמו וקרבן זנח צדק
חיוכך מאיר עננים מרבצם
איך אלייך כל תפארתם
ראי אהובה אדמה ואדם

ובהינף מבט לא עוד כך יהא אחרת
נשתנה שינוי אל זמן הווה דומם אֶת
את עצמך מכירה מקבלת אוהבת
כך זה יקירה כאשר את ניצבת



 [ש.ל.א.]

לא זר (1980)

את שרה. אני כותב, רוח מייבב

תקופה מוזרה של שירים וכאב.

יש עונות כל כך שונות.

יש כאב שחודר לעצמות.

כשאת שואלת מה לא בסדר אני מברך

לפעמים את שואלת למה? מדוע? איך

רוח איך שלכת. את אומרת מוזר

מוזר אך לא זר

לא זר

ומוסיפה (כמעט) בלחישה -

אפילו מעט מוכר.

***
את שרה. ממטרים בצפון. אני כותב

טוב שאת שואלת. מישהו בחוץ מייבב.

פנקס ההגדרות שלי אבד בין השירים,

ולברכות שלי אין כל קשר לאלוהים.

מעט היא אולי בין המילים המתפללות ביותר,

את יודעת הרי, לפעמים אני משקר,

את יודעת הרי כמה אני אוהב.

התקופה מוכרה

שירים וכאב.

ממש

כאב רגיל הוסיף עוד נתח נסיון,

חתך. נתח. הצליק. ומה בכך?

אוד תקווה אחרון

נואש ואחר כך –

להיכנע לאט, ללא תנאים

מוקדמים; תנאים מאוחרים;

ללא תנאים עכשוויים –

לאט, נָחְלִים.

היות אתך כל כך,

לקחת שבוע, יומיים להיפרד,

אבל, למרות כל זאת, עלי לרשום אותך

וכל שבא אתך,

וכל אשר הלך,

מתי אני צמא?

מתי אני רועד?

*

הזמן אינו חשוב, חשוב כיצד

ואיך: סיבות ונסיבות,

ואם בכל השחקנים אחד אחד,

או צוות של אחרי החזרות.

עלי לכתוב דברים רבים כמסקנה,

כואבת ומלווה דלות וניסיון,

מי שלא מסתקן, דרכו רדופה,

וניסיונו הוא הנס האחרון.

אני מבקש לסכם ואיני יכול,

תמיד האינסוף, תמיד הצבע הכחול,

דלות הנסיון, נסיון הרש.

איך אתה מעז?

כיצד את יכולה?

אתה רועד –

את מכאיבה –

אתה-

גם את –

ממש.

 [ש.ל.א.]

אמן (1982)

עיניכם עצומות ומתעצמות

חוקרות אותנו בתכול.

מגלות גלים רדודים, חבויים

בין השיחים באפלת הליל

בין השיחים באפלת

הליל.

אהבותיכם כשיירות בחמסין.

עומדות בחוסר מעש, מבוארות

כמו נערות בחולצה קיצית.

נערות של אנשים עמלים

מבוארות כאנשים

עמלים.

שיריכם נושרים, מושרים בלא דמעות,

מושרים אל ליבותינו בלא רחמים.

בתקופות אחרות מיחושים אחרים

חוש המוסר גבוה גבוה, גבוה

חוש המוסר מתקופות

אחרות.

הנה אנחנו ניצבים. מלוחים

במחזה אדיש לפני קהל אלם.

חובותינו נוהרים בשטרות לחליפין

נוהרים לכיוונים של חוקים שלובים,

רכונים אל על. אמן. אמן.

אמן.

ניצוץ (1980)

מותר בתוך שמיים,

גם לא להאמין.

גם שמש וקרניים,

קורה כי משקרים.

מותר גם להסגיר,

בהיר לסגרירי,

גם המילים בשיר,

הן לא תמיד שלי.

מרוח נכאה,

ליכּוף הגב,

אפשר שהמשא

יהא מן ריק, רעב.

מותר גם עת לבד,

שחור הכל משחור,

בתנאי ניצוץ אחד

של אור.

צפירה (1982)

התאספנו לעדר עצום ורב,

והרועה שלנו בא מכל מקום

ובכל זמן, אבל פתאום עכשיו

איננו מבינים מה פתאום

הפסיקו פעמונים חשמליים לדנדן,

מה פתאום כל הגיטרות האלו,

איננו מבינים שערות ארוכות מאלו,

צפירה ארוכה וחיוך מאולץ חן.

נשברנו לשבר עמוק ורחב,

והכאב שלנו בא מכל מקום

ובכל זמן אבל פתאום עכשיו

איננו שואלים מה פתאום

הפסיקו גיטרות חשמליות כאלו,

מה פתאום החלו פעמונים לדנדן,

איננו מקצרים שערות ארוכות מאלו,

צפירה ארוכה וחיוך מלא חן.


 [ש.ל.א.]

נהר (1979)

עדיין איני יודע אם ולאיזה כוון

הנהר. נשאיר את זה כך,

מה שהפך אותי –

עד מחברת שירי תערוכה,

בה היית מבקרת יחידה, ואחרייך,

שעת נעילה.

עדיין איני מבין.

אולי

נהר.

אולי אדמה.

שני שירי אוטובוס (1980)

א.

אוטובוס הוא מקום של בדידות.
בחשכה הזו אורות מורא מרגיע,

אני כמעט. ככל שאר הנוסעים

ככל שאר הנושאים, אני נוסע

במנהרת הלילה אל השדות

בם התקווה הגדולה פורחת חיטים.

ובתוך המחזה הזה אני ניצב

ומתווך, אני קלעים והקהל המהופנט

מריע ומשפיל והקהל הוא אלוהים

ולשמאלי הוא את.

ב.

דממת קודש באוטובוס לירושלים,

אנשים עמלים כילדים

נרדמים, אנשים עמלים

נחים בדרך הישנה לעיר העתיקה –

הרהורים בראש ובראשונה

לבחור מקום באזור העישון ובינתיים

דמת קודש באוטובוס, אפילו חרדים

חמורי סבר ושוקטים.

אל הימים

אל הימים זורם הדם

הנקרא אדמה.

דרך עפר בין אדם,

בן אדמה.

כי חוזים נחלים נהרות,

דוממים ביינם.

בבדידותו נולד, בבדידותו ימות,

ומשיח אדם.

תמיהותיו מה ולמה פורט הפעוט,

זועם. בנעוריו זרועותיו מטיחות

הלמות דמי ימיו ברקות.

ציפית איש זקן היא זרימת הדם,

את מותו לא ניתן לחלק את הים.

שקט הזקן. עדיין אדם.

לפרוח

החיים באשר הם אינם אלא
עונג צרוף המתחדש כל רגע בתורו
והפרשנות המילולית
המהללת את ההלל על ההלל
אל התפעמות כל חי, כל צומח, כל דומם,
היא אותה פרשנות מילולית
שמצליחה להעיב את תכלת השמיים
בבואך לסקול את עצמך.

כאשר את סוקלת -
את אהובך, את ילדייך, את משפחתך,
את כל מי שקיים - זוהי סקילה עצמית.
כאשר את פוסלת - זוהי פסילה עצמית.

כאשר את מסכימה להתפעמות של אהבה -
אדוותייך נוגעות לכל החי; הקיים; היש והנמצא.

זה לא שמתפקידך להפעים את הדבורה
בבואה לטעום מעט צוף.
זה מאליו. כפי שאהבה.

במובן הזה של זרות, אין שום זרות
בינך ובין מקור המילים האלה,
שכן הכל אחד.

על פני לשזור לעצמך זר כשונה,
קבלי תשורת הטבע
בדמות זר פרחים
אותו תגישי לאהובך
וכל שנותר לך הוא רק להודות.
היי...
לעצמך להודות.
בעיקר לעצמך
על נפלאותך ועל הסכמתך - לפרוח.

לכי לאהוב. פשוט.

ראי אהובה את החיים לתפארתם
וראי כיצד הבחירה לחוש חיה וקיימת
מבקשת אצלך – גם אצלך
אחר הריק ותהומות הסבל המתמשך.

ראי שהדבר היחיד שיציב אצלך
הוא המחזוריות הזו, הגל הזה
של בחירה לסבול מתוך המציאות,
להעלות סבל מתוך קושי -
 גם כי אפשר ובעיקר
כי כך את מרגישה חיה.

הבלבול הרגשי הזה
כולו אך ורק על מנת למשוך
את תחושת האין חיות
שמלווה את הסבל.
ומתוך כך שמרגישה את האין חיות -
מרגישה את קיומך.
מתבוננת בזה.
בנטייה המוצהרת ממש
למצוא ולהמציא מציאות של סבל.

זה לא קשור במראה של אהובך

או בדעתך על מעמדך בין אחייך בני האדם,
זה לא קשור בשום דבר.

זו בחירה אישית

שעולה מאמונות שאינן שלך ברובן,
לאמור שאת נשגבת מהחומר, מהגוף.

שהגוף הוא גם כלא
כאשר בוחרת נפש להתבונן מבעד סורגים,
והוא מקדש ליופי ולטוהר
כאשר הנפש מתעלה בתוכו אל תוכו,
אל תחושת הקיום
שאינה תלוית שום דבר חיצוני,
השוואתי או בר הגדרה.

מדובר בנשימה.

כאשר את צוללת אל תהומותייך,
התבונני למטה.

זכרי שזה גל.

ושהוא נלמד.

אספי סבלנות אל הקושי
וזכרי שלא כל קושי הוא סבל. 

ובמבט מהצד ראי
כיצד את מקטינה את גובה הגלים
או את גובה הלהבות.

ואז, כשאת נוכחת לראות שהכלים משתכללים.
הרשי לעצמך חיוך קטן - אפילו מריר,
ולכי לאהוב. פשוט.

---

תודות

אוהבת

כאשר את כותבת ולו למגירה

את עושה אהבה.

אהבה עשויה מילים 

גופך המונפש אהבים

נסחפת מילות

לנהר שתי גדות

פעימת הלב שגורה

אותיות הכזב אמת עירומה

עושה אהבה ורואה בעינייך

תודה לרגשה - למתיחת הריגוש

שלום ושלווה ארמונותייך

אפנת העירום הלבוש

נשימתך מונשמת מורחבת

והבלתי צפוי - כל מה שעשוי

לבא אל קראתך

בעודך

א

ו

ה

ב

ת.