מה צודק יותר, אדום או זכוכית?

ראה,

עיקר העבודה שלך עם עצמך היא שכלול היכולת לקבל, ללמוד לקבל.

וזה לא פשוט ללמוד לקבל למי שתפישתו את הנתינה היא נדירה.

בעבורך הנתינה ככוח מניע, בצד נתינתך האינסופית, ראה את הצורך שלך לשלוט באירוע על ידי ריצוי ונתינה, אלה עלו למדרגת נשגב לפחות, כשבפועל כל זה על מנת להרגיש בסדר ואז להיות ראוי לקחת.

תחושת ברירת המחדל היא של חוסר, או של צורך להיות בסדר, להוכיח את עצמך שוב ושוב, כגבר, כאדם. בעיקר לעצמך ההוכחה הזו נדרשת על מנת שתוכל לקחת.

כן. זה גם אתה.

גם תפישתך את הנשגב כוללת הקרבה, נתינה, סבל, תסכול מאמץ.

כל אלה משרתים גם את האג'נדה החברתית ונמצאים במבט התעמולתי, בבחינת הזיהום החברתי שמצפה את עדינות העצמי. מרכז האדם.  העצמי. החבוי. כמו העצם נסתרת לעין ולתחושה בבריאותה לפחות.
העצמי הוא מי שאתה הוא.
הזהות היא הזיהוי שלך את עצמך ככזה – או ההזדהות שלך עם דמות, רעיונות, תהא אשר תהא.

הציפוי הוא תולדותיך, החברה שסביבך, הטראומות והחוויות שעברת, ציפוי ועוד ציפוי תוך בניית אישיות שהיא מי שאתה מאמין שאתה הוא.
ציפוי הערך הגבוה לנתינה הוא עוות מסוים של ערבות הדדית, שכן חוסר היכולת לקבל מעקרת מתוכן את ההדדיות, לאו דווקא את הסימטריה. שזה נושא בפני עצמו.

העיקרון הזה של האדרת הנתינה מאפשר באופן לא מודע את הלקיחה. האדם מרוויח את הלקיחה בתמורה לנתינה.

שהציפוי החברתי הזה, המפרגן לנותן, מאפשר לו לנותן - לקחת.

כן. גם אתה.

בפועל לאף אדם אין זכות "לקחת".

נתינה אינה אלא השלמה עצמית אל שלמות – לא מושלמות.

נתינה היא עוד דרך לחיות בחברה, בקהילה

הנתינה המתבקשת מאליה היא אפשור ותמיכה בחיים. בקיום.

כל אדם תורם את תרומתו באופן שהוא תופס את יכולתו לתרום.

מסתובבים בינינו אנשים מופלאים, קוסמים אדירים,
נשמות יקרות, אנשים שיודעים
שהחירות לאהוב איננה מטבע עובר לסוחר.

ולכן, היחסים שלך עם עצמך ועם אם ילדיך גם הם אינם מטבע עובר לסוחר.
אינך משקיע בעינוגי הגוף של יקירתך על מנת לצבור נקודות זכות בחשבונאות קטנה שמקומה גם הוא בפח האשפה האנושי – זה שמזין תדיר בהפרשותיו את הילדותיות, ההיתפסות בסממנים חיצוניים או במאבק אינסופי לצדק שלא יכול להיעשות.

מה צודק יותר, אדום או זכוכית?

---
האדם מבקש אחר שימור האינפנטיליות על מנת להימנע מלקחת עוד צעד אחד למעלה, קדימה, להבשיל אל הנשגבות הפנימית, בינו ובין עצמו.

אל ההסכמה לחסד – זה שכל כך מובן מאליו עד כי נרמס תחת מגפי היהירות האנושית לדעת יותר טוב ממשהו. ממישהו.

כל כך מובן מאליו המובן מאליו, עד שבוז מושלך שם באבחת הגיון מטופש, עריץ שמחזיק מעצמו, בזכות איזה יופי אסתטי לדעת לטמטם את האנוש למדרגת ערכו המסחרי, מחשב שמחשב את עצמו לדעת.

כאן, על פני להמשיך עם הטירוף הסימטרי

והצורך להיות בסדר עם כולם ועל מנת שאז תוכל לקחת ולדרוש מכולם,

מוצע לך להרפות.

לקבל. לשחרר. להיכנס פנימה ולהודות לעצמך ולהכיר את עצמך

ובעיקר לקבל את עצמך, על יופייך ועל כיעורך.

להתבונן באהובתך גם אם היא מחמיצה פניה אליך,
גם אם מסובבת את ישבנה כטווסה להרתיח את דמך.

לקבל, שככה הם פני הדברים.

זו המציאות. כרגע.
ואינך יכול לעשות דבר בקשר לכך.
אינך מתבקש.
כל מעשה יהיה התערבות גסה במרחב של אהובתך.
כן. ככה. זה עכשיו המצב.

איזו הקלה.

עכשיו תוכל ללמוד לקבל את הדחיה כמו את המשיכה.

תוכל להתחיל לשרת את החירות וראה בזה הזמנה אישית.

שאז כבר אינך תלוי יותר בדחיה או משיכה.

למידת הקבלה העצמית היא השלמת האישיות למדרגת השלם.

האישיות והעצמי, הציפוי המשתקף אל בין השניים. כל זה עדנה ועדן.

שאז כל הרגשות מאתגרים להתבוננות, והראיה נפתחת שכן עדינות המבט משקפת את ציפויי הדעות ומאפשרת איזון. הבשלה.

החסד במטווחי יד.

אהוב את חייך. מה יש לך חוץ מזה?