לצערנו הרב

ברגיל מנהג הוא לי להימנע ככל שאוכל מהרפש של שכניי,
לא בבחינת טומן ראשי בחול,
אלא בבחינת מתבונן ברפש של עצמי - עד כמה שאני מצליח.
להניח פשר לרפש, להניח שפר, שפור, שפרון.

תמצית לימודיי אל העת האחרונה, בה נמצא השליח חשוב מהמסר,
אם לרוממו על כפיים, אם להכפישו בראש חוצות.

לצערנו הרב מורם על כפיים ומוקע בו זמנית.

כאשר עולה בידיי,  
שפיטתי את עצמי הולכת אל בחינת המעשה.
לזכור שהוקעת המעשים איננה חייבת להיות הוקעת האדם.
בל יתפרש לא נכון,
אין כאן שום ממד של הבנה אל המעשים
ויש כאן סימפתיה מלאה לחולה,
כפי הסימפתיה לאדם הסובל בכל מחלה אחרת.

לצערנו הרב - תרתי משמע,
מעת לעת מתגלה מורה גדול כזה או אחר,
במערומי נפשו הפצועה או החולה,
ומקריב קרבנות אדם על מזבח השפעתו הכבירה,
גם ובעיקר כי הוא פשוט יכול ואינו יכול שלא.
אין הרב קונה את הריבונות להיות חיצונית לאדם אחר - באשר הוא,
גם אם שוטים עקרבים וגאונים גדולים כרוכים אחר
הכריזמה הבלתי מתפשרת של הלוקה בנפשו.

כאשר מדברים לקות למידה אצל ילדים ,
מדברים על חוסר היכולת של הילדים האלה לזייף,
כאשר מדובר על לקות נפשית רגשית
מדובר גם על חוסר היכולת להכיל את הכריזמה
ולא להיכנע להערצה של עיניים תמות
אל הרב האלוהי לכאורה,
והגבולות שמעולם לא היו ברורים,
נמחקים באחת.
תבנית נוצקת. עדר מתגבש.
הלוקים בנפשם בראש המחנה.

לקות נפשית זו נראית כמתחזקת
להרשות לעצמה להצדיק את מה שיודע כל אדם שאינו ראוי,
לא צריך בשביל זה בית משפט, פסיכולוג או גדול בתורה. 
זה מובן מאליו.
זה למען השם - ה מובן מאליו.

וההבראה מהלקות הנפשית הזו 
איננה רק על הרב הלוקה בנפשו וביצרו,
אלא כל הקהילה 
טוב אם תבריא מהחולי הזה,
של הערצה, פחד, אימה 
והתמסרות עיוורת לאדם. כל אדם.

עצה אחת נלחשה על אוזני מפי הריבונות בכבודה ובעצמה,
ההשתעבדות היחידה הראויה היא 
ההשתעבדות לחירות.

---

אנוכי אדוני.

---

תודות