ואיך כל הבפנים הזה מתיישר עם הרך הנולד
מה שקוראים במחוזותינו חינוך, חינוך ביתי וכל המילים היפות?
שמהווה העובָּר ומייצג את המעבר, המעבר
הזה בין פנים לחוץ.
הופך את מעיי אימו הורתו עת אילמותו האלימה מפלסת דרכו אל נשימת הנשמה הראשונה
ועולה טהור וזך בעירומו המוגן פלומת שיער
דקה לזכר ימים אחרים
ונמצאת אז האם שמחה אל עוללה אשר מונח בחיקה
ללא שום ניתוק או הבדל מהעולם החיצון.
שזה. החיבור הזה. החיבור הקדוש והבלתי נמנע
הזה
הוא שסולל את ההסכמה הבסיסית לחיות בעולמו
המחודש:
גן העדן האפשרי לו לעובר הזה
ממלכת האין אל ממלכת היש
ובפיו בשורת החיים.
כפי כל עלה וכל ציץ וכל שרץ הזוחל על האדמה
ומלמד בדרכו את החיים אל החול,
את החולין ואת ההפרדה הזו המקודשת בין החיים
לחיים,
אז נמצא מסכים, ובא הכרת על עורלתו לכרות
בריתו ולא נדרשת עוד להיות בין הבתרים:
אלא נישא אל על הילוד הזה אשר מקודשים חייו
היות הווים עכשיו
לצמיחתו המפוארת והבלתי נתפשת למשתאים אליו.
וטוב אם זכרו המשתאים והמשתהים,
המתחמקים והעומדים נכוחה
שיש על ההורים הזכות הכבירה
למלא את חובתם המובנת מאליה
/עושי דבר האלוהים המה/
להניח לו לילוד הזה את גן העדן האפשרי לו
לנביטה,
לבקיעה, לצמיחה - על פי שהוא.
וזה, עניין דק מאוד וטוב להתבונן לאט ובבהירות
ההתבוננות האפשרית
אל הקצב של הילד, אל קצבו הפנימי ששם טמון
כל החינוך כולו
ראה התבוננות הטמפו
של מי שגח מתוך האין
מניחה לו את גן העדן המדויק - כפי מידותיו.
כך מגלה היילוד אל סביבותיו את הָפְּנִים המתגבש
החוצה
ומאפשר להוריו להתבונן פנימה,
בבגרותם.
עד כאן.
---
תודות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה