שפחד הוא אהבה קלוקלת.

כל שבת אבי היה עובד בבית המלאכה הקטן שהיה בו הכל.
כך מול שולחן עבודה וכלים שונים ומשונים והיה מתקן איזה דבר מה והיה נוהג לדבר עם הכלים והברגים ומצווה עליהם את ציוויו והם היו נענים לו והיה מקשיב לטרנזיסטור הלבן המצרצר מוסיקה קלסית, בתוכנית שהגישה אחייניתו ציפי ויצטום; היא ציפי פיירניקוב בת לאחיו למחצה משה.

רגעי שמחה מעטים זכורים לי עם אבי.
כרגע רובם איכשהו נזכרים מתוך שהיו שם
בבית המלאכה הקטן שהיה בו הכל.
שבית המלאכה הזה היה בעבורי נחמה מסוימת כי הרשה לי לעבוד בו תוך שהוא מתרה - 'רק להחזיר את כל הכלים למקום'.

כל זה עולה כעת בבוקר זה שתפסתי את עצמי מזמזם לעצמי מוזיקה הבוקעת ממיטב הטכנולוגיה ומולי בית המלאכה הקטן שלי
ואני מסדר את הכלים למקומם,
שבשבת אוהב אנוכי לעשות סדר בכלים
ושם יש מראה והנה אבי מצחק מולי
לאמור לי אהבתו כי רבה ולתת עצה טובה.

שכן מדוע בא?
ביני לביני עלתה איזו סוגייה כיצד "ללוש" אלומיניום למידה מסוימת וחלפה מחשבת ה- 'מה אבא היה עושה'.
מיד הוא אמר לי והראה בידו, וצחקתי לי על אינטימיות מאוחרת כל כך, לאחר היעדרות ארוכה כל כך,
והכל נוכח.

---

להילולי החסד כל זה נשפך,
שהרי אלה ברגיל מחשבות והתבוננויות משעשעות יותר או פחות בתוך הגלקסיה הפנימית של הילד ההוא, צפי,  שזכה לטפס על אביו כפעוט
ולקבל ממנו אהבה שאין בה אלא טוהר.

ונבהל
האב.

---

מעת לעת עולה הרצון להניח איזה מתכון של חסד, כלומר, מה יעשה אדם אשר ניתכות המכות על ראשו ואינו יודע לא רק מדוע אלא גם מה לעשות במצב הנוכחי - איך ימצא כאן את החסד?
כיצד אויב הנפש יהיה לאיוב אל חסד?

בחסדו הביא אבי אל חיי נוקשות
מהזן הקהה של הסכין.

---

בגיל 12 לערך קרא לי וסיפר לי לראשונה 
שהוא התגרש מאמי ומאז היא נעלמה.
סיפר שבגדה באמונו, מעט סיפר.
לא הרחיב. היה נבוך.
שמעתי בקולו כעס גדול על היעדרה.
על קווי דמיון ביני ובינה.
כבר מגיל שלוש שיקרת אותי – אמר.
נעלמה?

נאלמתי דום.
שם, כמדומני עלה זיק הבנה שהבית הזה והמשפחה שאני חי בה אינם מתאימים לי
ואני איני מתאים להם.
ביקשתי את המחסן להפוך לי לחדר.
המחסן היה החדר החיצוני של הבית מצד דרום, מחובר בקיר אחד משותף עם הבית.
קיבלתי.
מותר לומר שבגיל 12 עזבתי את הבית.

---
כך, בשבתות, על הקיר של החדר שהיה מחסן ועכשיו היה חדרי בנה אבי מעין מחסן קטן ובית מלאכה.
ושם היה מרעיש בכוונה בבקר שבת. שאתעורר. כעס על חוסר מעש.

ולפעמים היתה לנו שעה של חסד.
ויכולתי לראות רב אומן עובד ולשמוע את דעתו הכנה על כל מיני אנשים ושאר שיפוטיות ובקורת, ושם למדתי את הבוז הנלווה אל הכבוד, את הענווה ואת היהירות  של אדם שניצח את החיים שוב ושוב ולא פחד מכלום.

אז, בשנים האלה למדתי להתגבר על הפחד. למדתי שפחד ממני לא פחות ממה שפחדתי ממנו.
שפחד הוא אהבה קלוקלת.
כעבור שנתיים עברתי לפנימייה הצבאית.

---

אבי הלך לעולמו
וליבו מר עלי
וליבי מר עליו
ונפרדנו רע.

היום חייכנו.
שבע שנים פחות או יותר.

---

אילו חי היום הייתי כפי אז רק מבקש עוד דקה בנוכחותו. רק שנינו, כשאני מעיר לו - "אבא, אם אתה רוצה לרתך, הרתכת לא עושה את הזזזזזזז שלה" והוא מחייך מכניס את התקע לחשמל מפעיל את הרתכת בעודו אומר לי אתה רוצה זזזזזזזזזזז ? ונותן נפיחה מרשימה.

צחקנו.

הו אבא.

בית המלאכה הקטן.