אהבת חינם

יגון האדם הוא הניגון שמעלה את העצב הזה, 
בו דווקא תחת הכותרת של שותפות גורל, 
בבחינת המחיר האישי, של צו השעה, 
זה, שאינו מבחין בין רשעים לצדיקים.
השריפה מכלה הרי הן את האטד והן את הצלף.

ואפשר שתו זה, ניגון אישי זה 
ימרר את חיי האדם, 
זה שבוחר לתפוש את מצבו כקורבן.
קורבן של נסיבות.

עדיין, ניגון זה, המהדהד בכל לב אדם, 
שהקורבן שמבקש להקריב: 
שככל שיכאב ויסבול, עמוק יותר, רחוק יותר, לאט יותר, כך כביכול ירצה את בוראו - שיוכל להתקרב שם.
ואין הכותב הזה אלא מעיד על מה שעובר דרכו, ואליו, ביחסים האלה שבין אדם לחברו.
במובן הזה, מה יש לו לאדם, בעולמו, מלבד עוד ועוד פנים:
אלה המתגלים בו, אלה המתגלים דרכו, ואלה המתגלים אליו.

כך, שעולה האהדה הזו, לכל אדם באשר הוא, 
גם אם מעשה זה או אחר, נעשה על ידו לאחר, 
או שנעשה בו על ידי אחר, דווקא אל אותו מקום, 
בו נמצא מסתיר פניו - מנשמת הבריאה.
---

מביאה המציאות, בתואם מושלם, 
לכל אדם הבוחר בכך, בתמימותו, 
את "אסון הטבע" החמור ביותר שיכול ליפול על ראשו, 
כרעם ביום בהיר, 
כך שיוכל להקריב את הקורבן הראוי לו, 
על מנת לגלות את פניו שלו, 
ולשתות ממימיה הזכים של הנשמה, 
להניח לבוראו את ההצצה הזו אל העולם הפיזי דרך עיניו, 
כשהוא מקריב את עצמו, 
את תחושותיו, את דעותיו, 
לשם תחושת האחדות ובמקביל, 
בוחר להפריד עצמו מהעולם, 
הן החיצוני והן הפנימי, 
על מנת לבדל את עצמו.
ומכאן,
אדם.

---

ועולה העצב הזה, חמלה זו כלפי האדם, 
שאתה הוא אני, ואני היא את, והם, כולם, 
כל הרשעים וכל הצדיקים כולם, הם – אנחנו.

והעונג מציף את האברים, 
שכן אין עונג גדול מהיכולת למשוך את הרגע, 
לאחוז בהרגשה, בידיעת הקיום, 
בתחושת ההקרבה הזו, 
שאז, אולי לאחר מספיק זמן, וסבל, ודיכוי עצמי, אהיה ראוי לישועת השם, לגאולה, לנצחון הדרך, וזו בוודאי תגיע, 
בהבזק של רגע, 
אם רק אאמין בה מספיק,
ואקריב מספיק, 
ואשלם את המחיר.

יחד עם העצב הזה, 
פועם לב והלב רוחש אהבה, 
בכל פעימה ופעימה, 
שכן, כל הלבבות כולם, 
של כל האדם - 

לב אחד, 

הפועם את החיים, 
ומכאן, כשלאחי, עצמי ובשרי, יש הצורך הזה, 
להתבדל, 
עולה כלפיו אהבה.

ואהבה זו, 
עולה מאותו מקום שמתבונן על הנסיבות, כפי שהן, ומסכים, לחפש, 
אם יש צורך בנרות 
את החסד.

את החסד שעוטף את האדם, 
את מה שמובן מאליו, 
ונשכח כל כך מהר, 
את המפגש היומיומי, 
עם בני המשפחה שלנו, 
עם החברים שלנו, 
את האחווה האנושית הפשוטה ביותר, 
זו שמניחה את החגים, ואת המועדים, 
ואת הפולחנים האישיים, 
את דרך החיים, בעידן זה, 
בגן העדן הפיזי שמתקיים בנסיבות וכנסיבות.

כך, שיכול האדם, ומוזמן, 
לבחון את החסד הזה, 
לגלות את הראיות האלה, 
של הטוב והטוב יותר, 
שכאשר משב רוח רענן,
לוטף את הלחי, בערב חם, 
נמצאת ההרגשה הזו, 
של טבילת הפנים בחסד הקיום.
---

כאשר ילדים משחקים במשחקיהם, 
כל אחד מהם מבטא את עצמו, 
בדרכו הייחודית, 
שם, שמחת הקיום, קורנת מפניהם - אז, נחת הרוח, 
היא הרְאיה, 
שלמרות שנפשך סוערת, 
הנה, אירוע קטן זה, 
מאפשר את הרגע הזה, 
להיות כהוויה שלמה, 
כשהאדם שבנו, 
ספון כולו בחסד ההווה, 
חש את חירותו.

וכפי, ש"מתמחה" הנפש, 
בהדגשת הסבל, 
בהתרחקה ממקורה, 
בהסתירה פניה, 
יכולה גם "למתוח" את רגעי ההווה, 
אל העונג האפשרי בו, 
לנשום את החסד הזה שנקרא אוויר, 
לאהוב את מראות המציאות הפיזית, 
להתבונן בעולם, 
                                                                                                                     בכל זמן, 
תחת כל מזג אוויר, 
בכל מצב - 
העולם הפיזי - מ ד ה י ם. 

להתבונן בגובה העיניים, 
להתבונן ללא כל זיקה או שיפוט, 
לחוות את הוויית הרגע.

להתפלא, פלאי פלאות, 
שכן, התבוננות מכילה בתוכה תמימות, 
תמימות מחילה את עצמה כסקרנות,
 ומשם פליאה תמידית - 
על כל היופי הזה.

וכפי שיכולת ההפרדה מדגישה את משיכת הסבל, ההפרדה, באמצעות תפישת האירועים למשוך את ההווה מתוך סבל, 
יכולה הנפש להאדיר, ולהגזים את חייה אל חסד החיים.

אז, תוכל גם להתבונן בגובה העיניים, אל מול מקורה, זה, שלהפתעתה הרבה, עולה ממנה עצמה, אם רק מסכימה, 
ומאפשר לה להתרחק הימנו, לשם תחושת נבדלותה, 
ומאפשר את הסבל הזה, שבוחרת הנפש - רק כי אפשר.

ומכאן, שהאדם, על פני שיחפש נקמה, 
יתבונן בעיניים זוהרות ויתפלא על גודל החסד 
שמתקיים באמת בחייו, בדמותו ובעצמו.

שכן, הנקמה, בכל מקרה תמשיך להתקיים בלב האנושי הכללי, 
וכך גם השנאה, והקנאה ושאר מחלות האהבה, ולצדם האחווה, הקירבה, האושר שבשותפות - וכל הרגשות כולם  -
אהבה.

ואם מעוניין האדם להטות את כף המאזניים, אל החסד, יתבונן.
יתבונן בגופו, בחייו, ויתבונן כמי שמעיד על החסד,
 ולו גם החסד המתקיים בקשר הזה שבין בורא-נברא.

וטוב אם יזכור - הבורא - לא הוא המסתיר פניו.
שכן, האהבה שורה בכל, והבורא מתקיים בעבורך בכל גרגיר חול.

ואהבה זו, של האל הטוב, אל ברואיו, היא אהבת חינם.

וטוב להתבונן.
איך לבנות את התבנית הזו מחדש, 
כך שנמצא האדם חלק בלתי נפרד, 
אך מובדל, מכל היש,
על פני שמפריד את עצמו בהגדרותיו.

אז, מפליא ככל שיהיה הדבר - הודיה פשוטה, 
תהא הרגש העיקרי להתמקדות בו.
ומשם, הודיה, אמירת תודה פשוטה, 
היא הטקס של אהבת חינם, 
שעל כך ודרך כך, יכול האדם להיות נאהב בחינם. 
במובן הזה - 
הסכמה לקבל אהבה היא ביטוי של הודיה.
הודיית חינם, מראש.

---

תודות
}