סוף חמישים וארבע תחילת חמישים וחמש

נמצאת ראשית האביב הזה,

חותמת ארבע וחמישים שנה

ובעודו פורח,

פותח 

אביבים חמישים וחמישה.

ובעת הזו, 

נֵס הניסן הוא ניצן ופרח,

ועולה החרצית לפשט

את הענווה המתבקשת

תוך קידה ראויה 

והצדעה אילמת 

לצניעות המעושה 

וליהירות המבט.

זה הזמן להעביר הלאה

את הידיעה המוחלטת,

ולנשב את רוח הדברים.

לאמור לעולם,

אף על פי, ולמרות, ובעיקר בשל

היות העולם משתקף מבפנים

השתקפות של הסבר הפנים:

טוב לאמור את מה שיש לאמור,

לאו דווקא לשם האדרת עצמי

ובהחלט לשם האדרת העצמי,

לא מתוך הגדרת הזהות, מי שאני,

ובהחלט למען מי שאיני.

אלה לצד אלה, עומדים כל פני ומוחאים כף.

מאשרים ומאושרים להתבטא החוצה בעיקר,

אז, אין בושה, אין אשמה, הלב חף

שפיות הדעת נשענת מעדנות,

על השכל הישר, 

התבוננות בגובה העיניים,

אל הענווה הבסיסית של האדם, 

שאפשר שהוא אני

מתוך למידת הקבלה, 

הקבלה העצמית

וההסכמה הפשוטה, 

שגם אלוהים

בתוכי.