תזכורת

מוסט פרגוד החולין,

מונחת מטפחת המשי 

על כס רם ונישא,

שופט,

מתהדר אל המלוכה הזו,

בה שוקל גם ביום הכיפורים 

הזה,

במבט חומל,

שוב,

לסלוח לאלוהי,

זה, הכלוא בי.

כך, בתחפושות גורל וגורלות,

אפשר שלא רק שייסלח לעצמי,

אלא יתברר שוב - כתזכורת -

שעצמי כלל לא ניתן לסליחה

ואיך יסלח לי עצמי בעצמו

כשמעולם לא

הוכיח או הטיח בי את 

אשמותיי

שכן שלם ומושלם

אדם

וחתימתו לעולם טובה.

כך אדם כך אנוש,

חתימה טובה,

מראש ובדיעבד.

חתימת תודה 

וגמר חתימה טובה.

---

תודות