עצירות - תינוקות וילדים

תינוקות

עצירות אצל תינוקות בהכרח מצביעה על פוטנציה לעצירות אצל האֵם.
במיוחד כאשר התינוק עדיין חלק בלתי נפרד מהאם, נאמר עד גיל ששה חודשים בקירוב.
לכן, אצל תינוקות יונקים וגם אצל תינוקות הניזונים ממזון מלאכותי יהיה זה נכון להתבונן בנושא העצירות לאורך הדורות, ראשית אצל האם וניתן בהחלט להתבונן גם לכוון הסבתא.

בעיקרה, עצירות עולה בהיבט של צורך בלתי נשלט לשליטה מלאה במתרחש. קונפליקט זה הוא שעוצר את הזרימה, שכן בהיותנו "קונטרולפריק", אנו שוכחים כיצד לשחרר מעט את השליטה ולהניח לנהר לזרום בחופשיות, ללא סכרים מיותרים.

היכולת לשחרר עומדת בבסיס העניין.
כך לגבי הנקה, כל העניין הוא היכולת לשחרר, ברגע שהאם נכונה לשחרר באופן מלא, נפשי ורגשי ופיזי, לא יתכן שלא יהיה מספיק חלב, שכן כמות החלב עומדת ביחס ישיר לכמות היניקה מצד הילד וליכולת להשתחרר מפחדים, ספקות ודימוי עצמי מאכזב.

תופעות אלה של עצירות וייצור בלתי מספק של חלב, קשורים קשר בל ינתק בהתעקשות שלא לשחרר שליטה.

לכך יש אמצעים שונים לטיפול, יש מי שמשחרר את פסולת גופו באמצעות חומרים משלשלים, יש מי שמוסיפה מזון מלאכותי לתפריט ילדיה.
אלה ואלה מטפלים בסימפטום ומשמרים את הדפוס, כלומר, מתפתחת בעיה כרונית.
ההיבטים הרגשיים נפשיים הקשורים בנושא השליטה, עולים באופן ייחודי אצל כל אחד ואחת מתוך המין האנושי, ובאים לידי ביטוי גם באופן הזה של תסמינים כמו עצירות או חוסר בייצור והפרשת חלב אם.

כאשר היבטים אלה יגיעו לכדי איזון, הצורך הבלתי נשלט להיות בשליטה, יימוג מאליו, ויניח לנו לקבל את מקומנו היחסי בעולם, מתוך ידיעת השליטה העצמית המאשרת את הריבונות העצמית. זו השליטה האפשרית היחידה.

כך, על פני הניסיונות הבלתי פוסקים לשלוט בסביבה הקרובה, לעסוק בתחושות והרגשות של אחרים, בעוד בפועל הגוף מבטא חוסר שליטה בחוסר ייצור חלב או בעצירות, ניתן לשחרר שליטה מהסביבה ולהתמקד במה שמעשיר ומאפשר ברמה האישית.

ילדים

לעניין ילדים שסובלים מעצירות, הן מנסיון והן על פי השכל הישר, כאמור, לא עולה הבראה או ריפוי מלא ללא התייחסות מחודשת של האם, הן לנושא, והן לילד.
כאשר את מעניקה תשומת לב לילד על פני לעצירות, גם אם תשומת הלב הזו מתייחסת לעניין החומרי בלבד, כבר את משנה התייחסות.

כאשר הילד סובל מעצירות, שאיננה בעיה פיזיולוגית כלל ועיקר (כמובן שאם נאכל שבעה ק"ג צבר הרי שהפקק המובטח יתפקק לו, לכן במובן זה הכוונה לעניין הכרוני), ואנחנו נותנים לו משלשלים אנחנו כופים על הגוף שלשול על פני עצירות. כפיה זו מקבעת את העצירות כהתנהגות נפשית מקובלת (התאפקות), בעוד המשלשלים מאפשרים לילד להמשיך ולהתאפק - ולגוף להיכנע למשלשלים למיניהם.
כאן, שוב, כאשר האם תסכים לקבל את הגישה על פיה העניין עשוי להיפתר במהירות ויעילות כאשר היא עצמה תבחן את גישתה ותסכים לשנות ולהשתנות, הרי שלא נדרשת כל התערבות אחרת, לא משלשלים ולא פתרונות אחרים. לכן המודעות והגברת המודעות כל כך יעילה.

כאן, על פני ליחס ערך שלילי, ובכך לייצר הרגשת אשמה, ניתן לקחת אחריות. לקיחת אחריות היא אותה הבנה שהמפתח לבריאות ילדינו טמון בידינו במגוון גדול מאוד של מחלות או תופעות של חוסר איזון, במיוחד אלה הכרוניות.

למה רק האמא?

נמצאת האם מהווה את הקרקע, האדמה בה נובט הילד.
נביטה זו, צמיחה זו מלווה כמובן גם במארחים או מלווים נוספים - אב, אחים אחיות וסביבה אנושית ואחרת.
עם זאת, האחריות מונחת על האדמה, על האם (ומכאן בהכרח גם לסבתא מצד האם יש מקום של כבוד – ולעתים גם לסבתא מצד האב אם כי יותר נדיר).
כאן, לפני שתפישות פמיניסטיות יקפיצו לכאן התנגדויות, אין האם יכולה להתעלם מאחריותה כלפי פרי בטנה עד לעצמאותו.
מבחינה גופנית, אנושית, מבחינת הנקבה שבה, בנפש הנשית הקולקטיבית וזו הפרטית.
אין הדבר מפחית מאחריותו של האב, מאחריות כל הסביבה האנושית לקיומו של כל פרט, עם זאת, היבטים אלה של איזון ברמת האֵם נמצאים עקרוניים במיוחד כאשר מדובר על תופעות של חוסר איזון כרוני.
מכאן שהכרוניקה, או החזרה והמחזוריות של תופעות חוסר איזון בהכרח מופנות אל האֵם למען תניח שם איזון.
האֵם בכל מקרה, היא המזינה, שוב, בכל מקרה - שגם אם נמצא האב מאכיל בפועל, מעשה זה שלו הואצל עליו על ידי האם. האם היא לב העניין. לכן "רק" האם.
כאן, הנחת האיזון הנדרשת מהאם בכל מקרה נתנת על ידה. אלא שלעתים קרובות נמצאת האם "משתמשת בילד לצרכיה, כמובן בלא מודעות או כוונה.
אז למען איזונה, הילד שלה נמצא בחוסר איזון.
כאן, צרכי האם בשליטה מתנקזים אל ריסון עצמי ללא שליטה אצל הילד.
עניין זה קשה להסכמה לעתים קרובות, במיוחד שכל מקרה מצביע על חוסר איזון שעשוי לעלות מהיבטים רבים ושונים זה מזה.
לעתים מקומה של האם בעניין השליטה מתחבר ליחסיה עם הוריה, אמה, או אביה, או ליחסיה עם בן זוגה, או ליחסיה עם דמות הילד שבתוכה.

אין לשלול כל טיפול בילד במקביל לתהליך המודעות הנדרש (אשר ברוב המקרים אינו נדרש לבעל מקצוע אלא על מנת להגיע לאבחון של עיקר העניין במקרה הפרטי, ועיקר העניין עשוי לעלות מתוך התבוננות פשוטה או התכוונות אנרגטית מונחית), עם זאת, ככלל ניתן לומר שעל האם ללמוד להניח גיבוי רגשי לילד, להרעיף עליו הערכה, לשחרר אותו ולהניח לו את האחריות שהוא מבקש אחריה.
שחרור הילד ממלתעות האהבה והציפיות למושלמות עשוי להניב תועלת, בהחלט.

כאן, אפילו מנטרה שעליה חוזרת האם, משהו בסגנון "אני משחררת את הפסולת, אני ראויה, אני זורמת, אני חיה וקיימת" עשויה להואיל להועיל.

---

תודות