אני רוצה להגיד לכם שאני לא אעבור על זה בשתיקה.
"הילדה שלי, כתה א'" - פונה הדוברת אלי ומנופפת באצבעה - "כל הציונים א', לימודית חברתית, מכל הבחינות, ילדה שעל חשבונה בזמן ההפסקה מסדרת את הכתה,
ולא קבלה תלמידה מצטיינת!
למה לא לתת קצת נחת רוח לילדה ולאמה שלה?
אבל אני", וכאן פונה הדוברת לקהל של שלושה איש נוספים, "אני לא אתן ככה להנמיך את הילדה שלי.
אני אדבר עם המורה..."
---
בתמימותי, באותו אירוע שואל "יצאו לחופש הגדול הילדים?" כן עונה מקהלה של הורים גאים, אבל הולכים לקייטנה עד חמשה עשר באוגוסט.
חופש קטן. חופש פצפון. עשרה ימים.
לי היו שישים יום,
עם כמה חוברות מטופשות
שלא הסכמתי לעשות בחופש.
חופש זה חופש.
בהמשך עוד אחזור לחופש הגדול.
---
אני לא מבין למה כולם פונים אלי ומספרים לי על מאורעות ומעללי ילדיהם, המורים, בית הספר וכל המערכת הזו.
"אני" כך אני - "לא הכתובת, אבל אני מבין אתכם".
---
ימי הורים בגנים ובבית הספר תמיד שעשעו אותי למדי.
שכן עוד הרבה לפני החינוך הביתי - המוטו שלי היה - אם לילד לא טוב בבית הספר - הוא לא ילך לשם.
ומי שאחראי שיהיה לו טוב - זו המורה.
ובכך הסברתי באופן נחרץ (ואופייני) למורה שמנהגי לתת לילדיי פתק שלא באו לבית הספר באישורי, לא ייפסק עקב תלונות המערכת על היעדרם.
(הם מצידם, למרות שלעתים הפכו להיות מושא לקנאה מצד חבריהם לכתה שנאלצו לבוא יום יום ואלה ה קצת התעמרו בם על כך, נהנו מהחופש הזה, לא הגדול, להיעדר - מתי שרק בא להם).
---
בשנת 1995, באזור מרץ או אפריל, הודענו לילדים שיש להתאפק עד יולי.
ביולי 1995 יצאנו לחופש הגדול,
ח"י שנים שאנחנו בחופש הגדול.
ומאז ועד היום עיקר המסר של משוגעים שכמונו הוא המובן מאליו:
המפתח והמפתחות לחינוך, לימוד וגידול הילדים - רק בידי ההורים.
---
מערכת החינוך איננה לטובת הילד. נקודה.
היא גם לא לא לטובת ההורים.
מערכת החינוך היא כלי שרת בידי המדינה
לא רק ליצירת חיילים ממושמעים.
אלא בעיקר ליצירת אזרחים מטומטמי חושים,
כאלה שתעודת הצטיינות שניתנה לילדה
היא זו שמביאה נחת רוח לאמה,
ולמרבה הצער,
אמה מאמינה באמת ובתמים
שזה גם מה שיביא נחת רוח בשבילה.
בשביל הילדה.
נחת מסוג זה אינו לטובת הילדה.
לא לטובת אמה.
אך בהחלט בשירות אומת האימה.
והאימה המועברת דרך המערכת האווילית הזו - משרתת אג'נדה רחבה בהרבה,
כזו שנדמה שהיא פוליטית,
ובעוד שנחקקו חוקים שמאפשרים זאת,
ההתנהלות של המנגנון מול האזרח -
היא פלילית.
ויש אזרחים שהתנהלותם הפוליטית מול המנגנון היא פלילית.
לא בחוק הכתוב.
אלא, במחוזות המובן מאליו
והשכל הישר.
---
אין הצדקה להטלת אימה.
אין שום שכל ישר בפגיעה בזולת.
ומכאן, שבעוד ההורים לחוצים
מאלף סיבות טובות
נדרשים ילדיהם לנצח
בקרב ההישרדות הזה,
בו אין לאף אדם צ'אנס,
וחיוך מלא שיניים יפות,
או תום, או יפהפיוּת בלתי נסבלת,
הם הנקנים בכסף.
עגל הזהב בדמות דוגמניות ודוגמנים
שמתחפשים לילדים רכים בשנים
משחקים את קופידון.
אלילי הדור.
---
- זוהי מערכת החינוך האמיתית, הממשלתית
והיא מחנכת ביד קשה -
את ההורים
דרך הילדים.
והציונים,
והמצטיינים
ושאר הבלים.
---
תודות.
"הילדה שלי, כתה א'" - פונה הדוברת אלי ומנופפת באצבעה - "כל הציונים א', לימודית חברתית, מכל הבחינות, ילדה שעל חשבונה בזמן ההפסקה מסדרת את הכתה,
ולא קבלה תלמידה מצטיינת!
למה לא לתת קצת נחת רוח לילדה ולאמה שלה?
אבל אני", וכאן פונה הדוברת לקהל של שלושה איש נוספים, "אני לא אתן ככה להנמיך את הילדה שלי.
אני אדבר עם המורה..."
---
בתמימותי, באותו אירוע שואל "יצאו לחופש הגדול הילדים?" כן עונה מקהלה של הורים גאים, אבל הולכים לקייטנה עד חמשה עשר באוגוסט.
חופש קטן. חופש פצפון. עשרה ימים.
לי היו שישים יום,
עם כמה חוברות מטופשות
שלא הסכמתי לעשות בחופש.
חופש זה חופש.
בהמשך עוד אחזור לחופש הגדול.
---
אני לא מבין למה כולם פונים אלי ומספרים לי על מאורעות ומעללי ילדיהם, המורים, בית הספר וכל המערכת הזו.
"אני" כך אני - "לא הכתובת, אבל אני מבין אתכם".
---
ימי הורים בגנים ובבית הספר תמיד שעשעו אותי למדי.
שכן עוד הרבה לפני החינוך הביתי - המוטו שלי היה - אם לילד לא טוב בבית הספר - הוא לא ילך לשם.
ומי שאחראי שיהיה לו טוב - זו המורה.
ובכך הסברתי באופן נחרץ (ואופייני) למורה שמנהגי לתת לילדיי פתק שלא באו לבית הספר באישורי, לא ייפסק עקב תלונות המערכת על היעדרם.
(הם מצידם, למרות שלעתים הפכו להיות מושא לקנאה מצד חבריהם לכתה שנאלצו לבוא יום יום ואלה ה קצת התעמרו בם על כך, נהנו מהחופש הזה, לא הגדול, להיעדר - מתי שרק בא להם).
---
בשנת 1995, באזור מרץ או אפריל, הודענו לילדים שיש להתאפק עד יולי.
ביולי 1995 יצאנו לחופש הגדול,
ח"י שנים שאנחנו בחופש הגדול.
ומאז ועד היום עיקר המסר של משוגעים שכמונו הוא המובן מאליו:
המפתח והמפתחות לחינוך, לימוד וגידול הילדים - רק בידי ההורים.
---
מערכת החינוך איננה לטובת הילד. נקודה.
היא גם לא לא לטובת ההורים.
מערכת החינוך היא כלי שרת בידי המדינה
לא רק ליצירת חיילים ממושמעים.
אלא בעיקר ליצירת אזרחים מטומטמי חושים,
כאלה שתעודת הצטיינות שניתנה לילדה
היא זו שמביאה נחת רוח לאמה,
ולמרבה הצער,
אמה מאמינה באמת ובתמים
שזה גם מה שיביא נחת רוח בשבילה.
בשביל הילדה.
נחת מסוג זה אינו לטובת הילדה.
לא לטובת אמה.
אך בהחלט בשירות אומת האימה.
והאימה המועברת דרך המערכת האווילית הזו - משרתת אג'נדה רחבה בהרבה,
כזו שנדמה שהיא פוליטית,
ובעוד שנחקקו חוקים שמאפשרים זאת,
ההתנהלות של המנגנון מול האזרח -
היא פלילית.
ויש אזרחים שהתנהלותם הפוליטית מול המנגנון היא פלילית.
לא בחוק הכתוב.
אלא, במחוזות המובן מאליו
והשכל הישר.
---
אין הצדקה להטלת אימה.
אין שום שכל ישר בפגיעה בזולת.
ומכאן, שבעוד ההורים לחוצים
מאלף סיבות טובות
נדרשים ילדיהם לנצח
בקרב ההישרדות הזה,
בו אין לאף אדם צ'אנס,
וחיוך מלא שיניים יפות,
או תום, או יפהפיוּת בלתי נסבלת,
הם הנקנים בכסף.
עגל הזהב בדמות דוגמניות ודוגמנים
שמתחפשים לילדים רכים בשנים
משחקים את קופידון.
אלילי הדור.
---
- זוהי מערכת החינוך האמיתית, הממשלתית
והיא מחנכת ביד קשה -
את ההורים
דרך הילדים.
והציונים,
והמצטיינים
ושאר הבלים.
---
תודות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה