לכי לאהוב. פשוט.

ראי אהובה את החיים לתפארתם
וראי כיצד הבחירה לחוש חיה וקיימת
מבקשת אצלך – גם אצלך
אחר הריק ותהומות הסבל המתמשך.

ראי שהדבר היחיד שיציב אצלך
הוא המחזוריות הזו, הגל הזה
של בחירה לסבול מתוך המציאות,
להעלות סבל מתוך קושי -
 גם כי אפשר ובעיקר
כי כך את מרגישה חיה.

הבלבול הרגשי הזה
כולו אך ורק על מנת למשוך
את תחושת האין חיות
שמלווה את הסבל.
ומתוך כך שמרגישה את האין חיות -
מרגישה את קיומך.
מתבוננת בזה.
בנטייה המוצהרת ממש
למצוא ולהמציא מציאות של סבל.

זה לא קשור במראה של אהובך

או בדעתך על מעמדך בין אחייך בני האדם,
זה לא קשור בשום דבר.

זו בחירה אישית

שעולה מאמונות שאינן שלך ברובן,
לאמור שאת נשגבת מהחומר, מהגוף.

שהגוף הוא גם כלא
כאשר בוחרת נפש להתבונן מבעד סורגים,
והוא מקדש ליופי ולטוהר
כאשר הנפש מתעלה בתוכו אל תוכו,
אל תחושת הקיום
שאינה תלוית שום דבר חיצוני,
השוואתי או בר הגדרה.

מדובר בנשימה.

כאשר את צוללת אל תהומותייך,
התבונני למטה.

זכרי שזה גל.

ושהוא נלמד.

אספי סבלנות אל הקושי
וזכרי שלא כל קושי הוא סבל. 

ובמבט מהצד ראי
כיצד את מקטינה את גובה הגלים
או את גובה הלהבות.

ואז, כשאת נוכחת לראות שהכלים משתכללים.
הרשי לעצמך חיוך קטן - אפילו מריר,
ולכי לאהוב. פשוט.

---

תודות