לפרוח

החיים באשר הם אינם אלא
עונג צרוף המתחדש כל רגע בתורו
והפרשנות המילולית
המהללת את ההלל על ההלל
אל התפעמות כל חי, כל צומח, כל דומם,
היא אותה פרשנות מילולית
שמצליחה להעיב את תכלת השמיים
בבואך לסקול את עצמך.

כאשר את סוקלת -
את אהובך, את ילדייך, את משפחתך,
את כל מי שקיים - זוהי סקילה עצמית.
כאשר את פוסלת - זוהי פסילה עצמית.

כאשר את מסכימה להתפעמות של אהבה -
אדוותייך נוגעות לכל החי; הקיים; היש והנמצא.

זה לא שמתפקידך להפעים את הדבורה
בבואה לטעום מעט צוף.
זה מאליו. כפי שאהבה.

במובן הזה של זרות, אין שום זרות
בינך ובין מקור המילים האלה,
שכן הכל אחד.

על פני לשזור לעצמך זר כשונה,
קבלי תשורת הטבע
בדמות זר פרחים
אותו תגישי לאהובך
וכל שנותר לך הוא רק להודות.
היי...
לעצמך להודות.
בעיקר לעצמך
על נפלאותך ועל הסכמתך - לפרוח.