אל הימים זורם הדם
הנקרא אדמה.
דרך עפר בין אדם,
בן אדמה.
כי חוזים נחלים נהרות,
דוממים ביינם.
בבדידותו נולד, בבדידותו ימות,
ומשיח אדם.
תמיהותיו מה ולמה פורט הפעוט,
זועם. בנעוריו זרועותיו מטיחות
הלמות דמי ימיו ברקות.
ציפית איש זקן היא זרימת הדם,
את מותו לא ניתן לחלק את הים.
שקט הזקן. עדיין אדם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה