קצת רצון טוב.
זה כל מה שצריך. רק קצת רצון טוב, ואפשר לעשות שלום.
איכשהו הטרור המסודר הוא הטרור של התפיסה.
תפיסת המציאות המונחית על ידי צרור יריות, הפחדה והרתעת האזרחים על ידי הממשלות לדורותיהן, הרתעה משגשוג, צמיחה וחיים טובים.
והעניין הוא שבתוך כל צרורות היריות, בתוך כל הרתיעה מהאפשרות לטוב, טוב יותר ומצוין -
נשכחת האפשרות לצרור פרחים,
זר פרחים.
ולא, איני נאיבי כלל ועיקר.
שבני העמים עצמם, תושבי העמים יכולים בקלות יתירה, להסכים ולהפסיק את המלחמה האינפנטילית הזו.
לו רק ישכילו להסכים לשכל הישר.
כשכנים, מתוך המכנה המשותף, לרווחת כולם.
נראה שאין מנוס משתי מדינות. כשתסריט שנראה כחלום היום - צפוי לנבוט מתוך כך שעולה הסכמה, תסריט שמדבר על שיתופי פעולה כלכליים, מדיניים, חברתיים.
אין לי מושג איך עושים את זה,
אבל כאשר יש רצון טוב, זה מתברר מאליו.
נזכור, רצון משותף עשוי להביא את כולנו להחליט לתת אמון. הדדי.
מכאן הדרך להסכמה, קלה ובטוחה,
שכן בתוך ההסכמה יש רצון להגיע למקום שמשרת את כולם לטובת כולם.
אנחנו כל כך מתורגלים בלא לתת אמון,
כאשר הרבה יותר הגיוני ושפוי זה דווקא לתת אמון,
ולתת אמון אף על פי שיהיו הצרימות האלה בדרך,
לזכור שבניית אמון היא תהליך.
תהליך שיש בו לא מעט נפילות ותסכולים.
לכן לתת אמון מתוך החלטה,
מתוך ידיעה כי אמון מצריך זמן, סבלנות וגישה חיובית.
החלטה והצהרה על נתינת אמון איננה אומרת שאין דריכות,
לא אומרת שאין כאן סיכון מסוים, אבל לא מדובר בסיכון פיזי מיידי,
מה גם שאפשר להקטין את הסיכון,
הרבה מתחת לסיכון שיש כיום, מתוך החשדנות,
מתוך ההחלטה שלא לתת אמון.
אנחנו כולנו הקורבנות של כל האיוולת הזו,
טחו עינינו מראות, את יחסי האחים, אצלם ואצלנו.
לנו אנחנו לא יכולים לתת איזה ציון מי יודע מה ביחסי אחים.
שהרי אחינו הוא גם ישמעאל ועשיו, גם הפלשתיני הנוכחי.
ואנחנו לא יודעים - כך נראה - אלא לשנוא,
לחשוד ולהעלים עין מהרוב הדומם.
הרוב הדומם אצלנו יכול לקבוע את סדרי החיים,
דמוקרטיה וכן הלאה... ואינו. מתעלם, אדיש לטוב,
נחרד ומשתף פעולה עם תעמולת המלחמה באשר היא.
כשבליבו, מבקש הרוב הדומם לחיות בטוב. אצלנו, ואצלם - ודומם.
ששם, אצלם - הרוב הדומם ממש לא קובע, האיום הוא פיזי.
מדובר ברודנות דתית שמשמעותה היא הרג.
מדובר בחוסר אונים של האזרח הפשוט מול השיטה, מול רודנות.
וכאן, אצלנו, כאמור במקום שהרוב הדומם יכול לקבוע – איננו.
שלום זה עניין ממשי ומעשי –
שלום הוא השכל הישר, הגורס שאין כל טעם בפגיעה באחר.
לא חשוב מי זה.
וטוב לזכור שאין עלינו איום קיומי, אף אחד לא ישמיד את מדינת ישראל.
ואין עליהם איום קיומי, אף אחד לא ישמיד אותם.
במקום להלהיט את להט הצדק עשיית הדין,
החשדנות והאמונה שאי אפשר באמת לסמוך על עצמנו ועל אחינו.
אפשר להתבונן בגובה העיניים –
עליהם – עלינו –
לראות שכולם כולם - בני אדם בדיוק כמונו,
שישמחו אל שגשוג לא פחות מאיתנו.
הכבוד יקר מדי בדם, הכבוד כבד מדי לשגשוג ושיתוף פעולה,
הכבוד כבד עליה - על ההסכמה.
מאידך, כל זה לכבודנו, השלום – לכבודנו.
מנגד למלחמה על הכבוד, השלום בא על מנת לכבד, לתת כבוד, לתת מקום, לזולת.
אפשר לעשות שלום.
והוא לא מתחיל בתוכך או בתוכי, והוא לא נגמר בתוכי, או בתוכך.
הוא נגיש, אפשרי, וכל מה שצריך זה להסכים.
נראה אותך יא ביבי.
עשה שלום.
זה כל מה שצריך. רק קצת רצון טוב, ואפשר לעשות שלום.
איכשהו הטרור המסודר הוא הטרור של התפיסה.
תפיסת המציאות המונחית על ידי צרור יריות, הפחדה והרתעת האזרחים על ידי הממשלות לדורותיהן, הרתעה משגשוג, צמיחה וחיים טובים.
והעניין הוא שבתוך כל צרורות היריות, בתוך כל הרתיעה מהאפשרות לטוב, טוב יותר ומצוין -
נשכחת האפשרות לצרור פרחים,
זר פרחים.
ולא, איני נאיבי כלל ועיקר.
שבני העמים עצמם, תושבי העמים יכולים בקלות יתירה, להסכים ולהפסיק את המלחמה האינפנטילית הזו.
לו רק ישכילו להסכים לשכל הישר.
כשכנים, מתוך המכנה המשותף, לרווחת כולם.
נראה שאין מנוס משתי מדינות. כשתסריט שנראה כחלום היום - צפוי לנבוט מתוך כך שעולה הסכמה, תסריט שמדבר על שיתופי פעולה כלכליים, מדיניים, חברתיים.
אין לי מושג איך עושים את זה,
אבל כאשר יש רצון טוב, זה מתברר מאליו.
נזכור, רצון משותף עשוי להביא את כולנו להחליט לתת אמון. הדדי.
מכאן הדרך להסכמה, קלה ובטוחה,
שכן בתוך ההסכמה יש רצון להגיע למקום שמשרת את כולם לטובת כולם.
אנחנו כל כך מתורגלים בלא לתת אמון,
כאשר הרבה יותר הגיוני ושפוי זה דווקא לתת אמון,
ולתת אמון אף על פי שיהיו הצרימות האלה בדרך,
לזכור שבניית אמון היא תהליך.
תהליך שיש בו לא מעט נפילות ותסכולים.
לכן לתת אמון מתוך החלטה,
מתוך ידיעה כי אמון מצריך זמן, סבלנות וגישה חיובית.
החלטה והצהרה על נתינת אמון איננה אומרת שאין דריכות,
לא אומרת שאין כאן סיכון מסוים, אבל לא מדובר בסיכון פיזי מיידי,
מה גם שאפשר להקטין את הסיכון,
הרבה מתחת לסיכון שיש כיום, מתוך החשדנות,
מתוך ההחלטה שלא לתת אמון.
אנחנו כולנו הקורבנות של כל האיוולת הזו,
טחו עינינו מראות, את יחסי האחים, אצלם ואצלנו.
לנו אנחנו לא יכולים לתת איזה ציון מי יודע מה ביחסי אחים.
שהרי אחינו הוא גם ישמעאל ועשיו, גם הפלשתיני הנוכחי.
ואנחנו לא יודעים - כך נראה - אלא לשנוא,
לחשוד ולהעלים עין מהרוב הדומם.
הרוב הדומם אצלנו יכול לקבוע את סדרי החיים,
דמוקרטיה וכן הלאה... ואינו. מתעלם, אדיש לטוב,
נחרד ומשתף פעולה עם תעמולת המלחמה באשר היא.
כשבליבו, מבקש הרוב הדומם לחיות בטוב. אצלנו, ואצלם - ודומם.
ששם, אצלם - הרוב הדומם ממש לא קובע, האיום הוא פיזי.
מדובר ברודנות דתית שמשמעותה היא הרג.
מדובר בחוסר אונים של האזרח הפשוט מול השיטה, מול רודנות.
וכאן, אצלנו, כאמור במקום שהרוב הדומם יכול לקבוע – איננו.
שלום זה עניין ממשי ומעשי –
שלום הוא השכל הישר, הגורס שאין כל טעם בפגיעה באחר.
לא חשוב מי זה.
וטוב לזכור שאין עלינו איום קיומי, אף אחד לא ישמיד את מדינת ישראל.
ואין עליהם איום קיומי, אף אחד לא ישמיד אותם.
במקום להלהיט את להט הצדק עשיית הדין,
החשדנות והאמונה שאי אפשר באמת לסמוך על עצמנו ועל אחינו.
אפשר להתבונן בגובה העיניים –
עליהם – עלינו –
לראות שכולם כולם - בני אדם בדיוק כמונו,
שישמחו אל שגשוג לא פחות מאיתנו.
הכבוד יקר מדי בדם, הכבוד כבד מדי לשגשוג ושיתוף פעולה,
הכבוד כבד עליה - על ההסכמה.
מאידך, כל זה לכבודנו, השלום – לכבודנו.
מנגד למלחמה על הכבוד, השלום בא על מנת לכבד, לתת כבוד, לתת מקום, לזולת.
אפשר לעשות שלום.
והוא לא מתחיל בתוכך או בתוכי, והוא לא נגמר בתוכי, או בתוכך.
הוא נגיש, אפשרי, וכל מה שצריך זה להסכים.
נראה אותך יא ביבי.
עשה שלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה