הורים, הי אתם, הורים, טומטומים

החינוך ניתן למערכת (מערכת החינוך)
על ידי ההורים בתואנות שווא. 

שכן, המנדט הזה לא באמת יכול להילקח,
ולכן - בעורמה.

מאמינים ההורים שאין זה מתפקידם
למלא את זכותם הטבעית
לדאוג לטובת הילד, לליוויו, להיות הגורם המתווך,
המזהה את הילד עצמו, כל ילד וילד, כל זיהוי וזיהוי
ולהניח לו את הכלים הטובים ביותר לצמיחה.

זה אף פעם לא כולל גן ילדים, בית ספר
או מסגרת חוץ ביתית/משפחתית
לפחות עד לגילאי ההתבגרות.

עד כדי כך מכבש מערכת החינוך צולח את דרכו,
בטמטום מכוון של חושים
בהקהיית כל ניצוץ של שמחת הגילוי,
כל ניצוץ של סקרנות טבעית ורצון עז לשחק,
להתפתח לגדול, לחיות, להיות
 ועוד מיני התנהגויות שלימדונו להאמין שאינן ראויות.

וההורים מסכימים. בטמטומם הגורף. 

הורים, הי, אתם הורים, טומטומים,
אתם טומטומים, אתם באמת מאמינים לכל זה
אתם לא קולטים שסובבו אתכם בכחש?
אין זה מפליא, הרי את הוריכם כבר טמטומו.

מכרו לנו שזה לטובתנו. וקנינו.
מכרו לנו שזה לטובת הכלל. וקנינו.
מרמה, שקר וכזב.

שהרי, אם ניתן להגדיר בכלל חינוך
(זה בערך כמו להגדיר חיים)
כל החינוך סובב סביב טובת הילד.

אפילו פקידי הפדגוגיה והדידקטיקה
אוחזים בלבם עדיין ילד קטן.
טובתו נדרשת.

שהרי אם טובתו תקוים ויסכים לקבל שטובתו מתבקשת,
ייתכן שלבו הבוגר יאפשר לו לאדם לגלות את עצמו מחדש -
לא בראי החברה אלא בראיית עצמו,
ברעיית עצמו בשדות מרעה הדמיון,
המחשבה, המשחק והתמימות והסקרנות – מחדש,
בְּרֵעוּת עם עצמו ועם זולתו.

הנה כי כן תמימות הילד שבכותב
מייחלת אשליות נשגבות
בעוד לבו הבוגר
בא לומר לך ולך

כי טובת הילד לא קיבלה אף מעמד של פליט אפילו,
היא כלואה במרתפי המחשבה המדינית, השלטונית,
האשלייתית כאילו יש מי שיכול להיות יותר או פחות מזולתו,
שיש מישהו שיכול לדעת מה נכון לילד הספציפי –
טוב מהוריו.


---


תודות