טובת הילד

טוב להתחיל עניין זה שעיקרו שינוי חשיבתי והעמדת טובת הילד בראש סדר העדיפויות, בהסכמות בסיסיות ובראשן ההסכמה החברתית על פיה להוריו של הילד יש הזכות הטבעית להיות הפוסקים מהי טובתו של הילד הספציפי, שלהם, כלומר זה שטוב לילד שלי לרכב על סוסים זה לא אומר שום דבר על ערכה של רכיבה על סוסים לכל הילדים, לכל הילדים בני גילו, או כל מכנה משותף אחר.

איןם זה מובן מאליו שכך הם פני הדברים, שכן ההסכמה הרווחת איננה מקדשת את ההורים ואינה מכירה בזכות ההורה למלא את חובתו ולשים איזה משקל על טובת הילד. טובת הילד שבחזקתו, כל ילד וטובתו, כל הורה ומעשה הורותו.

אם בכל זאת הסכמנו על כך הרי שההורים הם האמונים על המשמעות ועל הדרך להניח לילד את התנאים הטובים ביותר לצמיחתו התפתחותו והתבגרותו עד למקום ולזמן בו הוא עצמו, הילד, יקבל את המנדט על טובתו – במובן של בחירותיו האוטונומיות בתוך החברה בה הוא חי.

טובת הילד היא קבלת התנאים המתאימים לו – לחייו, לאופיו, לכישוריו ובעיקר לנטיית ליבו בהווה חייו.
טובת הילד מתחילה להתגבש כסדר יום עוד טרם הוא נוצר, כלומר, רעיונות כלליים בדבר טובת הילד העתידי מוסכמים על הוריו עוד בטרם נוצר – במודע או לאו, זה שם.
ומכך טוב שהזוג המתכנן את הולדת הילד, יתבונן על טובת הילד כבר כעובר, טובת הילד בתהליך הלידה, טובת הצאצא כיונק, פעוט, ילד נער ועד לאחר גיל ההתבגרות.

לעניין טובת הילד נדרשות לא אחת התחכמויות של אותם שמבקשים להכניס לתוך טובת הילד התניות הקשורות בעתיד למשל, אם לא ילמד עכשיו מקצוע לא יוכל להתפרנס, אם לא ילמד עכשיו לישון לבד יהיה מפונק, כל ההתייחסות של "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול" גם היא סוג של התחכמות כאשר הגדרת הפן המיתמם הזה כמתחכם - בפועל מתייחסת לילדותיות הקיימת בתוך או מתוך הטענות האלה.

כלומר, התייחסות אינפנטילית לטובת הילד איננה ברת עמדה ששווה התייחסות.
לא כי אי אפשר להתמודד עם רעיונות מתחכמים אלא כי מקור השאלות וההתחכמויות איננו עולה באמת כשטובת הילד לנגד עיני הטוענים, עולה שם עדיפות אחרת לחלוטין, והיא טובת הפן הילדותי, האינפנטילי שעולה פורח ומתריס את תסכולי עברו וילדותו מחדש מתוך הבוגר לכאורה; מעמיד עצמו לפני ולפנים וחושב על טובתו האישית כקודמת – בעוד טוב אם יזכור את אחריותו כבוגר אל מול ילדו שלו, ולהעמיד את טובתו – בראש סולם העדיפויות. זה טוב גם בעבור הבוגר. זה פשוט.

ככלל יש להתבונן היטב ולפרק כל טענה המשתמשת ב'טובת הילד' לטובת הצדקת פעולה או אי פעולה או נקיטת עמדה כזו או אחרת.
אז נוכל לגלות שהאם המודאגת להשכלתו של הילד ולמעמדו החברתי לא מדברת בשום סימן או אות אות על טובת הילד, היא מדברת על טובתה האישית. על כך שהיא עצמה תירגע, וגם רגיעתה מדומה לחלוטין, שכן מה? היא באמת רגועה לגבי העתיד במידה והשכלתו של הילד מגובה בתעודות חיצוניות? העניין הוא בעבור מי היא פועלת? בעבור עצמה או בעבור הילד?
השכלתו של הילד בעתיד איננה בעלת משקל בשאלה מה נכון לו כיום ומהי טובתו הנוכחית.

וזה אולי עיקר שיש לרשום במודגש- טובת הילד בעיקרה היא בהווה חייו.
לא בעברו שאי אפשר לשנותו ולא בעתידו שאין כל דרך לצפות את זה מראש.
מה שנותר זה הווה חייו של הילד.
מחשבות והתייחסויות לעתידו ולעברו עשויים למלא את ימי חייו הבוגרים באופן מספק,
בתהליך צמיחתו לפחות – טובתו לעולם היא נכון לעכשיו.

יש הצדקות רבות מזויפות דרך הכותרת טובת הילד.
החינוך והבריאות בראש – כאשר בוחנים את "טובת הילד" מגלים עד מהרה ש"טובת הילד" באה אחרי טובת החברה, ההורים, המורים, האחיות, הרופאים, בתי החולים וכן הלאה... החינוך זה מתחיל בהעמדת בתי תינוקות בגיל שלושה חודשים – שאין הדעת סובלת שיש לזה הצדקת מבחינת טובת הילד שכן זה לא. בבריאות זה מתחיל בהתייחסות ליולדת ולתהליך הלידה – האחרון שטובתו עומדת לנגד עיני הנוכחים בלידה – הוא הנולד. טובת המערכת – לפני, טובת האם – לפני. הטענה שבית החולים דואג לכך שהילד יחיה ובכך דואג לטובתו איננה תופסת שכן בלידות בית אין פחות תינוקות בריאים וחיים מאשר בכל מערכת אחרת.

כאן,אחרי שנגענו רק בקצה קצהו של המנגנון שאיננו סובלני או מונחה על ידי טובת הילד, נוכל לפנות אל עצמנו, ההורים ולרשום לעצמנו כמה הערות.

1.      התבוננות וייחודיות - טובת הילד לעולם היא טובת הילד הספציפי. גם כאשר נכון לומר שעדיף לכל הילדים לינוק, יש שיונק משמאל ויש שמימין, יש תינוק שמעדיף כל שעתיים ויש כל שלוש. כלומר, על האם להתבונן היטב ולראות מהי טובת הילד הספציפי, וכל ילד או ילדה שלה יכולים להידרש לתנאים אחרים.

התבוננות על הילד הספציפי הוא הכלל הראשון להורות המקדשת את טובת הילד. ההתבוננות על הילד מקטנות ובעת גדילתו היא המפתח להתייחסות אישית לילד הספציפי ולטובתו.

2.      למידה וחשיבה - מה, איך מתי – סקרנות ותמימות - לטובת הילד יש להשאיר לו באופן מוחלט לבחור על מה לחשוב (תוכן), איך לחשוב (חשיבה עצמאית וייחודית) ומתי לחשוב. כל ניסיון להכתיב שם כללים וחוקים איננו פועל לטובת הילד אלא לטובת המערכת, ההורים, הילדים האחרים או לטובת תוכנית ריאליטי כזו או אחרת שרצה לנו בראש כהורים (אם ילמד מתמטיקה עכשיו זה יהיה מצוין ללימודי הטיס העתידיים).

3.      לחיות בהווה - טובת הילד לעולם תחומה בהווה חייו. גם כאשר הילד בונה לעצמו בית מעץ או מקרטון, והפעולה מצריכה תכנון ועבודה מתמשכת, טובת הילד עדיין מתייחסת להווה, עכשיו טוב שיהיו לו הכלים שמתאימים לעבודה היום.

4.      להיות הוא עצמו – כל דרישה מהילד להיות מישהו אחר איננה יכולה להיכנס תחת הכותרת של טובת הילד.

5.      ביטוי עצמי – פניות רגשית - לחוות ולבטא את רגשותיו תוך גיבוי מלא מהוריו. גיבוי מלא למשל מאפשר לתינוק לצרוח כשכואב לו – לילד לבכות או לצחוק, כך תוך כדי התפתחות הילד ובהתייחסות ישירה לגילו ולאופיו נדרשים הוריו לתחום לו את הגבולות מחד גיסא ומאידך גיסא לאפשר לו ביטוי מלא של רגשותיו. טובתו של הילד היא שיגדל כשהוא פנוי להביע ולחוות את רגשותיו.

6.      לקיחת אחריות – יש להניח לו לקחת אחריות על פי התפתחותו. תינוק שיונק אחראי על זמני ארוחותיו כשהוא גדל הוא יכול לקבל אחריות על בחירת מזונותיו (מתוך היצע שההורים מניחים לפניו), בחירת לבושו, וכך אט אט תחומי אחריותו לגבי חייו מועברים אליו בזמנו הוא.

7.      גבולות ברורים – טובת הילד איננה מדברת על סילוק כל מכשול ותסכול מחייו, ממש לא, תסכולים, קשיים וצמיחה פיזית הם לחם חוקו של כל צעיר והם הכרחיים. טובת הילד מדברת על היכולת להתבגר ולהתגבר עם גיבוי של ההורים ותמיכה בו בילד גם כאשר אין תמיכה במעשיו. למשל, לא מורשה הילד להעיף חפצים בבית מתוך כעסיו אבל בהחלט יש הבנה לצורך שלו, לתסכול שלו, זה שדוחף אותו לזרוק דברים בבית וזה שמתמודד מול אותו הורה שנותן גיבוי – כשזה שם גבולות.

ניתן להמשיך ולהתייחס לעוד ועוד היבטים ואלה בוודאי יעלו בעתיד. עם זאת שבעת העקרונות האלה בהחלט יכולים להיות בסיס לחשיבה שונה. במיוחד כאשר טובת הילד קודמת לטובת כל השאר, טובת ההורים, החברה, השכנים וכן הלאה... ניתן לומר באופן גורף שטובת הילד היא טובת המשפחה.

חשיבה שכזו עשויה לעשות מהפיכה, עוד לא מעשה, רק התבוננות דרך הפריזמה הזו – האם זה לטובת הילד או לא.

ברגיל לאחר גיל ההתבגרות המינית, גילאי 13 ומעלה – האחריות על טובת הילד בעיקרה – עוברת אליו. מכאן עלינו ההורים עדיין לפקוח עין אבל בעיקרון ללכת לצידו ולתמוך בבחירותיו - עד כמה שניתן.

הסיפא של מילים אלו מדבר על ההתבוננות הבוגרת על טובת הילד, לשם כך, הילד שעדיין קיים בנו -  ההורים – הגיע זמנו, להתבגר.

לטובת הילד הפנימי שבנו, לטובת הבוגר ולטובת הילד שנמצא בחזקתנו אי אלו שנים – מעניק לנו את הזכות למלא חובה קדושה זו, ההורות, שכמו שניתנת לכל חתולת רחוב – ניתנת גם לנו.

---

תודות