ללא רבב, עד כמה שניתן

אוגוסט 2003

ללא רבב, עד כמה שניתן

משרד החינוך פטור

מתוך התבוננות על מערכת החינוך בישראל, לעתים קרובות עולה נטייה להתעלם מתפקיד ההורים במערך הזה של החינוך והלימוד של הילדים, לכאורה הממסד הוא-הוא מערכת החינוך.

אותם מחקרים ומבחנים אשר מעמידים את הישגי המערכת ככישלון, אינם מצביעים על הגורם האמתי למצב זה, אלא ממשיכים להזין את החיפוש הבלתי נלאה מתחת לפנס. אנשי המקצוע אשר אמורים להיות אמונים על ידיעת החינוך והלימוד לילדים, מהיותם חרוצים, מחפשים באופן עיקש ומתמיד אחר הגורמים לאלימות ולחוסר ההשכלה בשיטה, במבנה או במימון של המערכת הממסדית - המערכת החוץ הורית.

אלא, שבפועל אין אחריות מוטלת על המערכת הציבורית כלל ועיקר. למרות ניסיונות הממסד החינוכי להיות מקבל השירות מההורים, הממסד אינו יותר מאשר כלי אשר נדרש להניח שירותים מתקבלים על הדעת בתחום בו הוא עוסק.
במקרה זה משרד החינוך הוא שנדרש לשרת את ההורים - אלו הם לקוחותיו.

ההורים הם אלה אשר מקנים את התוקף והסמכות בידי המדינה ללמד ולחנך את הילדים. ללא אישור ההורים והסכמתם להניח בידי הממסד את הכוח והשררה בכל הקשור בחינוך ולימוד הילד - היה הממסד קורס באחת, מאבד את כוחו ברגע.

זכותם של ההורים למלא את חובתם ולדאוג לטובת ילדיהם בכל תחומי החיים.
כך בנושאי בריאות הילד - הפיזית והנפשית - וכך בתחומי לימוד וחינוך הילד.
חובה זו, או הזכות למלא חובה זו, איננה ניתנת להפרה:

בכל מקרה האחריות המלאה על חינוך ולימוד הילדים מונחת על כתפי ההורים.
מכאן כישלון המערכת מצביע בראש ובראשונה על כישלון ההורים.
 

רוב רובם של ההורים מאמינים באמת כי עליהם להעביר את הסמכות והאחריות על לימוד וחינוך הילדים לידי המדינה, גם כאשר הם נוכחים כי המערכת איננה משביעה את רצונם ולו בתחום אחד.

חוסר הנחת של המערכת הממוסדת מתוצאות פעולותיה מחייב אותה מערכת להגיב ולחפש חדשות לבקרים אחר שיטות חדשות או נימוקים לכישלונה. כך, הכשל המצטבר של מערכת החינוך הממסדית, נבדק על ידי המערכת עצמה, כאשר כשל זה בפועל נובע ממקור אחר לגמרי - גישת ההורים עצמם, הלקוחות, אלה שמקבלים את השירות. 

מבנה מערכת החינוך ופעילותה אינם אלא תוצאה של התנהגות ההורים.
במילים אחרות:
דמותה של מערכת החינוך היא בבואה מדויקת לרצון והתנהגות ההורים.

לפיכך, הגורמים לכישלון המערכת אינם אלא בגישת אותם הורים המניחים באופן אוטומטי את המנדט לחינוך ולימוד הילדים בידי המדינה, ולפיכך רשאים להניף אצבע מאשימה כביכול.

מה יש להורים להלין כאשר הם מגבים את הגישה של מערכת החינוך על פיה פירוש המושג חינוך הוא כפיה?

חוק לימוד חובה מחייב את המדינה להעניק שירותי לימוד לילדים.
מאידך, החוק גם מחייב את האזרח להשתמש בשירותים שהמדינה מחויבת להעניק, בלי כל קשר לאופן בו שירותים אלה מוענקים, כשהוא מעמיד אפשרות לפטור את האזרח ממילוי חוק זה, בתנאים מסוימים.

חיוב המדינה להעמיד שירותי חינוך ולימוד מובן מאליו.
כפי שהמדינה מחויבת לפתח ולהעמיד תשתית לבריאות אזרחיה כך גם מחויבת המדינה להעניק שירותי לימוד, השכלה וחינוך.
כאן, האופן בו המדינה מעניקה שירותי חינוך, ראוי לבחינה מעמיקה שעיקרה הוא בדיקת התוקף של רעיון בית הספר.

כותב מאמר זה גורס כי מבנה בית הספר, בניותיו וצרות אופקיו, מטרותיו והישגיו אינם עוד רלוונטיים.
פג תוקפם.
אבל, אפילו אם ימצאו נימוקים ותוקף לראיית בית הספר כמסגרת לחינוך ולימוד, כאלה המקובלים על דעת הרוב, עדיין מחובת כל הורה והורה לבחון את מתן התוקף האוטומטי לחובתו להשתמש בשירותי המדינה. סוגיה זו נדרשת לבחינה מחודשת מעת לעת.

בחינה זו איננה שלילת הפן הזה של החוק (פן אשר אינו עומד עם זכויות האדם, כבודו, חירותו, ואחריותו כהורה), אלא בדיקה אמתית של משמעות החינוך, הלימוד וההתפתחות של הילד, מתוך האחריות והריבונות ההורית.

כפי שהמדינה נדרשת לתנאים מיוחדים מאוד, ויוצאי דופן על מנת לכפות על האזרח להשתמש בשירותי הבריאות הממוסדים, הן בנוגע לאזרח עצמו והן בנוגע לילדיו, וההחלטה האם להשתמש בשירותי הבריאות מונחת בידי האזרח באופן מוחלט אלא אם כן נתקיימו אותם תנאים יוצאי דופן, כך גם חוק לימוד חובה איננו תקף אלא בהסכמת ההורים, אשר אליהם מופנית החובה לשלוח את ילדיהם למוסדות החינוך של המדינה.

כאשר רוב רובם של ההורים ממשיכים לתת תוקף לפן זה של חוק לימוד חובה ומאשרים תוקף זה אחת לשנה בעת רישום הילדים למוסדות המדינה, הרי כביכול מעבירים ההורים את האחריות ללימוד הילדים ולחינוכם אל מערכת החינוך, ובכך מאשרים ההורים את דרכה של המערכת כדרך לגיטימית. האישור הניתן מההורים למערכת עצמה, ניתן במקביל גם לילדים, המקבלים בלית ברירה את הדין.

בעצם אישור המנדט של משרד החינוך ללימוד וחינוך הילדים, אישור שניתן אוטומטית על ידי ההורים, טמון הגורם העיקרי לכישלון המערכת.
כאשר ישכילו ההורים לבחון את המתרחש ולקחת אחריות מלאה על חינוך ולימוד ילדיהם בהכרח יתרחש שינוי.

מיעוט של הורים אינו מוכן להניח בידי הממסד את המנדט הזה עוד.
כך מוקמים מוסדות חינוך אלטרנטיביים ובמקביל מתרחבת והולכת תופעת החינוך הביתי.

אלה ואלה נמצאים מאיימים על הממסד החינוכי בישראל.
במקום שהממסד יטה אוזן קשבת לאלה אשר הוא אמור לשרת, נמצא הממסד החינוכי מסונוור מכוחו. כוח הנובע אך ורק מפרשנות מסוימת לחוק לימוד חובה.

לעתים קרובות, רק לאחר שמשרד החינוך נחסם על ידי מערכת המשפט בבואו לכפות את דרכו וגישתו על אותם הורים, אשר אינם מוכנים לחלק את אחריותם עם הממסד באופן אוטומטי, יכולים ההורים לקיים מערכת חינוך חלופית.

על פני שהממסד ישרת את ההורים דורש משרד החינוך מההורים לשרת אותו. עולם הפוך.

כאן, עולה קריאה אל ההורים באשר הם - ילדיכם מקבלים את החינוך והלימוד אשר אתם עצמכם מנחילים להם בהסכמה שבשתיקה; בהסכמתכם לכפיה הערכית המדכאת תמימות וסקרנות (תכני הלימוד); בהסכמתכם לכפיה הפיזית המדכאת את רוח האדם (בתי הספר כבתי חרושת); בהסכמתכם לחלוקה החד גילית ולצפיפות הבלתי נסבלת המעלות אלימות פיזית, חוסר בטחון ומצוקה רגשית; בהסכמתכם לכפיית תבניות חשיבה על ילדיכם המדכאת יצירתיות וביטוי עצמי (תכניות לימוד וקידוש הלימוד השיטתי הדוגמטי).

על כן, אין לחפש את הגורמים לכישלון מערכת החינוך מתחת לפנסי משרד החינוך.
הכשל נובע מהמתרחש בין כתלי הבית. הכשל הוא שלנו, ההורים.
משרד החינוך פטור.

משרד החינוך זכאי

הריבונות ההורית מעניקה את האחריות המלאה לפעול לטובת הילד. ההורים הם אלה שנושאים באותה אחריות, גם כאשר הם מסכימים לחלק את האחריות עם גורמים חיצוניים או כאשר הם מאמינים כי עליהם להשליך אחריות זו מעליהם. 

לוקחת המדינה את תפקיד המלמד והמחנך, ומכפיפה את ההורים, מחנכת אותם ניתן לומר, להסכין להעברת האחריות ההורית, לפחות בחלקה, מהם - אל המדינה.
במקביל ולצורך כך, מאדירה ומגבה המדינה את האמונה כי הלימוד והחינוך של הילד נדרש להינתן על ידי המדינה או על ידי מומחים.

נמצאת המדינה נוהגת כיודעת כל בענייני חינוך ולימוד.
משרד החינוך, המייצג את המדינה, חורץ את קביעותיו השרירותיות על פי מגבלותיו וצרכיו המנהליים והערכיים, כשהוא מתעלם ביודעין או שלא ביודעין מצרכי הילד והוריו.

עיקר מערכת החינוך היא המערכת עצמה, המדינה, החברה, העובדים במערכת עצמה ובשלוחותיה - כל אלה קודמים להורים, שהם הלקוחות הטבעיים של המערכת עצמה, וקודמים אף לילדים.

נמצא משרד החינוך מוכה בסנוורי השררה, יש בזאת נחמה, ראייתו עשויה לחזור.

כאן, רק לאחר שהמדינה תשכיל להכפיף את עצמה לרצונות ההורים, בהבינה כי הפירוש של ההורים את טובת הילד, הוא-הוא הפירוש הרלוונטי והתקף מבחינת החינוך והלימוד של הילד, תהיה המדינה זכאית להנהיג שירותי חינוך ולימוד, שירותים אשר ניתנים מהמדינה להורים ומאלה לילדים.

המדינה, בדמות משרד החינוך, נדרשת לתת תשומת לב מיוחדת שלא תהא משתמשת במפתחות האלה של שררה ושלטון, שמונחים בידה, לחינוך ולימוד ההורים והילדים לצרכיה הרעיוניים, הפיזיים או השרירותיים.
כל שימוש שכזה משמעותו העמדת טובת המדינה לפני טובת הילד והאדם.

לעולם תהא עומדת טובת הילד לפני טובת המדינה.
 ראיית טובת הילד במעשה החינוך והלימוד תפעל באופן אוטומטי, מיידי וארוך טווח בהכרח גם לטובת המדינה.

משרד החינוך נדרש לרענון יסודי בגישתו אל נושא החינוך. על פני חיפוש אחר דרכים להתאים את הילדים למערכת אחת כללית, יש לפתוח כמה שיותר אפשרויות לחינוך ולימוד, ולהניח תשתית רחבה ככל הניתן לצורות שונות של לימוד וחינוך לבוא לידי ביטוי, מתוך גישה פלורליסטית המכבדת את הריבונות ההורית כמנהיגת החינוך, ורואה זכות ושליחות בעצם שירות הריבונות ההורית באשר היא.

גישה רעננה זו מעמידה את הילד וההורה במרכז, על פי פירוש ההורה את טובת ילדו, בהתייחסות אל הילד הספציפי כמרכז המערך כולו. יש למצוא את הדרך הטובה ביותר להניח לילד להתפתח על פי מי שהוא, בזמן שלו, בקצב שלו ובדרך שהוא עצמו סולל.

כל ניסיון לכפות על הילד תכנים כאלה או אחרים, תבניות חשיבה שרירותיות כאלה או אחרות רק מרחיקים את הילד מתמימות וסקרנות - ליבת הלימוד.
יצירת כלים מתאימים לתמיכה בילד על פי מה שמעניין אותו, יניחו התפתחות ולמידה יעילים, אשר בגיל ההתבגרות, עת הופך הילד לנער והילדה הופכת לנערה יהיו לתשתית מצוינת, מתוכה תעלה בחירת המסגרת שמעניינת את הנער/ה. מסגרת קיימת או מסגרת שתיבנה עצמאית.

מעורבות של ההורים בכל הקשור למתרחש במוסדות החינוך של המדינה מתחייבת. מעורבות זו יש לעודד בכל דרך, תוך תשומת לב מרבית שמא הזמנת מעורבות ההורים איננה מוצעת כ"מס שפתיים", אלא תקבל את ההקשבה והכבוד הראויים - ללא משוא פנים.

עיקר כישלון המערכת הקיימת איננו בתחומי הלימוד דווקא. קל מאוד לברוח לשם על מנת להדגיש פן זה ובכך להזיז את הכישלון האמתי לקרן זווית. הכישלון העיקרי של המערכת נובע מתפישת החינוך כמעשה של כפיה. הילד, הנדרש לקבל את הנחות המבוגרים כי הם יודעים טוב ממנו מה עליו ללמוד וכיצד, מגיב בדרכים שונות על עצם הכפייה: אלימות, חוסר שיתוף פעולה, קשיי ריכוז וקשב, ליקויי למידה ופריקת עול.

גם ברבדים נוספים באה לידי ביטוי הכפייה כגורם מרכזי בתפישת המערכת.
המבנים הפיזיים - מבני גני הילדים ובתי הספר, מבנים המדכאים כל תחושה של חופש וחירות, כולאים את רוח הילד ואת גופו, ומחייבים שהיה של רוב שעות הערות של הילדים במקום בו הצפיפות והרעש בלתי נסבלים.

כאן, מעשה חטא על חטא, לא רק שעל הילד להיכנע לעוולות הצפיפות כשלעצמה, הריהו נידון להיות חלק מחברה חד גילית, אשר נכפית עליו באופן שרירותי. החלוקה הגילית אשר מונהגת במערכת החינוך נמצאת משרתת את תכניות הלימודים אולי, אבל בפועל מלבה את הכוח ההרסני של תחרות והישגיות, אשר אינן מניבות אלא היררכיה מעמדית מיותרת לילד בן שש או עשר.
נמצאת ההפרדה החד גילית הרסנית מבחינת למידת יחסי אנוש ויחסי היחיד והחברה.

ההנחה כי ילדים בני אותו גיל שווים ביכולותיהם, סגולותיהם והתפתחותם, איננה עומדת במבחן המציאות. ראשית מכיוון שגם כאשר המערכת מנסה בכל דרך לכפות את תפישתה הרי היא עצמה במידותיה היא, מודה בכישלונה. מעבר לכך, אין כל דרך להתוות תכנית לימודים אחידה אשר מתייחסת לגילו של הילד. יש שבגיל חמש מתעניינים ולומדים קריאה וכתיבה, ויש שרק בגיל תשע יתחילו להתעניין בכך. רבים מאתנו הבוגרים יודעים קרוא וכתוב ולא משתמשים בכלי פשוט זה על מנת לבטא את עצמנו בכתיבה, או לחלופין לא קוראים ספרים. יש להבין כי נושא זה של רכישת כלי פשוט זה של קריאה וכתיבה איננו נתון אלא לרצונו של הילד ולהחלטתו.

אפשר שהכפייה מחלחלת כערך מוצדק דווקא מתוך יחסי הכפייה השוררים בין המדינה להורים. כביכול חוק לימוד חובה מחייב את המדינה לאכוף כפיה כדרך חינוך על ההורים, לקדש שררה של המדינה על ההנהגה הטבעית של חינוך ולימוד הילד - הוריו. אלא שבתוך חוק לימוד חובה פוטר המחוקק את הרשות המבצעת מלאכוף את חוק לימוד חובה על ההורים. לשם כך קיימת האפשרות להניח פטור מחוק לימוד חובה. אותם סעיפים הנוגעים בכך ניתנים לפירושים לכאן ולכאן. ניתנת בידי המדינה האפשרות לפרש את אותם סעיפים באופן שיוכיח כי היא, המדינה, מכפיפה את עצמה להורים בכל הקשור לחינוך ולימוד הילד.

מוטב לו למשרד החינוך שיתמקד בחלק המחייב אותו להעניק תשתית חינוכית ולימודית הולמת לכל ילד בישראל, כאשר הוא מניח להורים את מקומם הטבעי - הנהגת החינוך והלימוד - ומקשיב לרחשי לבם.

גם כאשר הורים בוחרים לנתק את הזיקה או נכון יותר לבטל את הזיקה ביניהם לבין משרד החינוך, זו הניזונה מחוק לימוד חובה (כפי שיש הורים שמנתקים את הזיקה שלהם למערכת הרפואית הממסדית בכך שאינם משמשים בשירותיה), עשויה המדינה למצוא את הדרך לגבות הורים אלה מחד, ומאידך פשוט ללמוד מהם.

בכך שמעניקה המדינה פטור לאותם הורים, ומניחה להם להיות פטורים מהמערכת החינוכית הממסדית, היא איננה מאבדת את זכותה לראות בכל זרם חינוך שכזה עוד ענף, ומכאן להניח גם לענף הזה להוריק, עד שיהא עץ החינוך ירוק כולו.

חיבוק הזרמים החלופיים למעשה החינוך והלימוד, גיבוי זרמים שכאלה, רק ייטיבו עם המערכת עצמה. בנקיטת הדרכים המתאימות לכך, ימצא משרד החינוך זכאי.

הריבונות ההורית

אנו זכאים לפעול לטובת ילדינו, מתוקף זכות זו אנו חייבים, למלא את חובתנו. מתוקף הקשר הטבעי בינינו לבין ילדינו עלינו לזכור כי הדרך שאנו סוללים כנכונה בעבורנו ובעבורם, נמצאת נכונה יותר בעבור ילדינו, גם כאשר ממול, על הכף השנייה של  המאזניים, נמצא העולם כולו.

מכאן האחריות המונחת על כתפינו היא עצומה: יש לברר את המשמעות האישית שלנו לאחריות זו, כהורים, ולהיות נאמנים לתפישתנו את הורותנו, ללא רבב, עד כמה שניתן.

רבים מאתנו חיים באשליה כי ניתן להשליך חלק מהאחריות ההורית הלאה או לוותר עליה כליל.

לא ניתן. בכל מקרה האחריות מונחת עלינו. בכל מקרה משקלנו בחינוך ולימוד הילד יהיה רב משל אחרים. גם כאשר ידיעותיהם העיוניות של ילדינו יכללו גם אשר קבלו במוסדות חוץ, עדיין אנחנו בהנהגת חייהם, האחריות כולה עלינו. לטוב ולרע.

עמדה זו הנתפשת כעמדה מוחלטת איננה אלא צוהר להתבונן דרכו:
על פי מספר המנסים להשליך מעליהם את האחריות אל הממסד, ניתן לומר, כי רובנו מאמינים כי איננו יודעים כיצד להיות הורים לילדינו.
אי אז החברה האנושית הסכינה לרעיון כי הורים אינם מסוגלים או יודעים כיצד לחנך וללמד את ילדיהם. היטמעות רעיון זה במערך האמונות הקולקטיבי לאורך כמה דורות, ממלא את האמונה הזאת בתחושה של אמת.

לכל הורה ניתנת ההזדמנות ללמוד את הורותו מחדש, מזומנים לו המורים הטובים להורות: הילדים עצמם.

על מנת להכיר בילדים כמורים, יש לזכור כי אנחנו ההורים מתברכים ביכולת הנתינה ללא תנאי ביחסינו עם ילדינו, ומכך נוכל לקבל מהם כל שיעור, כשאהבתנו איננה תלויה בדבר.

עמדה זו של הנהגה ואהבה היא ייחודית לקשר בין הורה לילדיו, יחסים חד-כיווניים אלה, אשר אינם מחייבים את הילד כלל ועיקר, הם המלמדים הורות מהי. מהי מהות הריבונות ההורית.

בעצם צמיחתם בחממה שאנו בנינו, בתנאים ובנסיבות שאנחנו חיים בהם, אנו מורישים לילדינו את האמונות הבסיסיות לחייהם באופן טבעי, וטוב שכך.

בהשליכנו את הילדים למחוזות רחוקים, זרים ומנוכרים, ללא מסגרת משפחתית אוהדת, מבלי משים אנו דורסים ברגל גסה את רוח האדם, זו המפעמת בהם, ומנחילים להם את האמונה כי צרכיהם אינם חשובים כלל וכלל. על מנת להתמודד עם הידיעה הזו, ראשית עלינו להכיר בכך כי האחריות על לימוד וחינוך הילד מונחת כולה על כתפינו.

כל אחד מאתנו, כל הורה, מחזיק במנדט לחנך וללמד את ילדיו מתוך ראייתו הסובייקטיבית את טובתם.

מעורבות הורים במוסדות החינוך עשויה להביא לשינוי מובנה במבנה המערכת ובתבנית בתפישתה: 

על פני קבלת ערך החינוך כשווה לכפיה ולאלימות, הנהוגים כיום במערכת החינוך הממסדית, יש לעמוד כנגד כל סממן של כפיה ולהבהיר כי לא ניתן לחנך וללמד מתוך כפיה אלא את הכפייה עצמה - השררה והאלימות - כערך וכדרך. ערך זה מקבל תוקף גם כאשר אנו נכנעים לכפיה.

לימוד אינו נדרש לכפיה. לא ניתן ללמד עצמאות דרך כפייה, ניתן לייצר פריקת עול. אי אפשר לכפות עצמאות.

על פני הנחת היסוד כי האחריות ללמידה מונחת על כתפי המלמד, יש להכיר בכך שהאחריות על הלמידה לעולם נמצאת בידי הלומד. אכן, ניתנת ההזדמנות בידי הלומד ללמוד ממוריו, אלא שמתפקיד ההורה גם כמורה, לשמש מנהיג על פני עריץ; להניח לילד ללמוד את מה שהוא עצמו מעוניין ללמוד; להניח לו לבחון ולחקור את מה שמעניין אותו, בקצב שלו ובדרך שלו.

ילד אשר בחייו מוצנעת הכפייה ככל הניתן, נמצא מקבל גיבוי מתמיד מהוריו לעצם היותו מי שהוא. תקופה זו של הילדות איננה נדרשת כלל ועיקר ללימודים עיוניים, מעבר לאלה המתרחשים ספונטנית (קרוא וכתוב למשל).

בצמיחתם ובגדילתם של הילדים עליהם לפרק את העולם ולהרכיבו מחדש שוב ושוב עד אשר יבשילו דים ותתגבש זהותם העצמית. זו תאפשר יציאה לחיים עצמאיים וסלילת הדרך האישית כבר בתקופת ההתבגרות, בשלבים, בהתאם להבשלה האישית של כל נער ואדם.

ככל שרבים מאתנו יקבלו את משימת ההורות בשמחה, כך תתרחש מהפכה שקטה אשר תניח את הריבונות ההורית כמנוף לחברה המקדשת את הריבונות העצמית. חברה המאפשרת לאדם לחיות את חייו על פי מי שהוא, בהווה חייו, מתוך חירות ועצמאות, כשהוא מקיים יחסי גומלין בריאים עם סביבתו.

הריבונות ההורית מאפשרת אינספור דרכים, לביטוי המחויבות לאהבה, לביטוי הקשר הטבעי המייצר זיקה בלתי אמצעית עם העתיד. אנו מחויבים אל ילדינו, באופן חד-סטרי, ללא משוא פנים, בגובה העיניים - ללא רבב, עד כמה שניתן.