ואלה תולדות

אדם צומח אל חייו, הולך בנתיבו, סולל אותו ומונחה על ידו.

ואין שום משמעות לרצף, אך יש משמעות להיעדר הרצף.

הנה כי כן לפתע התנפלו עלי נעוריי.

ילדותי המוקדמת – מינקות ועד גיל שש לערך –

כבר נחוותה שנית 
בהיפרדות עולצת מהדמויות הלא רצויות בחיי 
לאחר מות אבי.

כך שהמפלט מילדותי נמצא בדמות הפנימיה הצבאית.
בשום שכל.

היטבתי לברוח בזמן
מהבית שבו המלחמה הנוראה ספוגה בשתיקות ובקירות

עם כל הטירוף של אם שכולה וילדיה היתומים 

בדעתנות לא אופיינית לילד הזה – מול אביו,

התעקשתי.

והתקבלתי.

להפתעתו של אבי. 
הוא באמת לא הבין.

---

זה הספור שלי וככה הגעתי לפנימיה, חבול למדי, 
די שבע מעימותים ושקרים,

מבקש לעצמי את חירותי.

לעשות סדר.

----

ועד לפני שבועיים בכלל לא ספרתי את השלוש שנים האלה,

בהן חוויתי גם רגעי חסד רבים וגם מפגשים לא פשוטים עם עצמי,

שהרי החינוך לאין שעור, הרצון להבין או ללמוד איך ולאן לצמוח הנחו אותי

כבר בילדותי.

הנה כי כן מתנפלים עלי נעוריי.

אנשים ושמות ופרצופים,

וכמה אחווה נוצרת מעצם השהות ביחד.

וכמה צחקנו, וואוו כמה צחקנו.

---

היום לפני שלושים ושלוש שנה.

בדיוק לפני שלושים ושלוש שנה,

בשעת ערב, על גשר נחלת יצחק

הודעתי לאהובתי שהיא

ואני

---

בבוקר היום הזה הזמנתי את עצמי ללוותה לקונצרט.

---

וילדי שבעה במספר 
ילדותם, נעוריהם, התבגרם ובגרותם

שקיבלו פנימיה משפחתית

אצל צפי שהפך צפריר

ואמם.

---

רצף אם כך איננו נדרש כלל אבל היעדרו יכול להיות פתאום מורגש.

במיוחד ריח, או תמונה, צליל מוכר, 
טפיחה על השכם או טעמי מזונות.

ילדותי נאלמה לאלומה, קשורה ומונחת בצד.

נעורי התנפלו עלי לחוותם שוב,

והווה זה בדיוק

שלושים ושלוש שנה.

---

תודות.