זו עדותי

צרכיו של הילד, מבחינת מיקסום תנאי צמיחתו גדילתו ובניית אישיותו הם פשוטים למדי.

ראשית נזקק הוא למזון (וזה לא מובן מאליו כאשר הוא לא מקבל את המזון שהוא זקוק לו כנטייה תרבותית גורפת בתקופה זו).

הילד זקוק למחסה, לביגוד ועוד תנאים פיזיים כמו מגע.

הילד זקוק לחלות. גם להבריא. 

הילד צריך לקבל גיבוי על פני גינוי - 
בבואו להביע את תסכוליו ואת כאבי צמיחתו, 
ראוי לו לקבל גיבוי על עצם התסכול, 
הבנה שיש מי שמבין מה הוא מרגיש, 
שמותר לו להרגיש, ולהביע. 

מעבר לכך זקוק הילד לתשומת לב ועין אוהדת, שמישהו יסתכל עליו.

שלמישהו יהיה באמת אכפת ממנו. 

ואין שאלה כלל ועיקר שעד גיל תשע בקירוב, טוב אם העין האוהדת תהיה של אימו בפועל - לאף אחד לא יהיה אכפת ממנו כמוה. ואם עליה לחנך את עצמה על מנת למלא את תפקידה - טוב אם כך תעשה. שזה תפקידה. נקודה.

לא הגננת. 
הגננת אינו אימו של הילד. 
אפילו לא לשעה קלה. גם לא המורה.

חבריו אינם אחיו.

אם אנחנו מדברים על מיקסום התנאים לילד,
עדיף שישגע את אמא שלו, 
ויחנך את אביו,
לתת לו את התנאים הטובים ביותר בעבורו. 
מבחינה פיזית, רגשית ומכל בחינה שמתייחסת לטובתו.
ומתוך שנתמנו ההורים האלה
להיות מלוויו העיקריים לכל חייו ובכל מקרה, 
טוב אם ילמדו את תפקידם לא רק כהורים ראויים אלא כהורים ראויים הרואים את טובת הילד הזה. הילד הספציפי.

רק הוא יכול ללמדם איך לעשות את זה.

ואם ברגיל הילד יכול לחוות ולשחרר גם את התסכולים וגם את נקודות שמחת הגילוי והיצירה, הרי שהיותו פנוי מעיסוק ברגשותיו וברגישיותיו, נותן לו מרחבים עצומים לצמיחה, שמחה וחיים.
גם רגשותיו באים לידי ביטוי, אך על פני להאבק ברגש, הוא חווה ומשחרר. 

את זה יכולים לספק לו כתנאים רגשיים הכרחיים -
רק הוריו, בוודאי בגיל הינקות , הילדות המוקדמת וככל שגדל כך נכנסות דמויות נוספות לעולמו, אך עדיין - הוריו הם העוגן. 
וזה נכון בכל מקרה.

גם כאשר העוגן מתנכר ומשלח את הדוגית להאבק בעולם.

הילד צומח טוב יותר ללא פחד, 
עם רגעים מפחידים וגילוי אומץ לב, 
בונה את עולמו ומכיר את עולמו - 
חרף מי שהוריו הם, 
והם, ראוי להם להצטרף ולתת גיבוי 
על פני לחנך ולתת גינוי.

מינקותו צריך הילד את אימו 
גם מחוץ לבית, גם בחברה, 
גם באירועים החברתיים.

גם אביו מתאים, אבל בעיקר אימו. 
בהתאם לגילו כמובן.

למרבה ההפתעה 
ולמורת רוחן (מורה חשובה) של חלק
מהדמויות המתבוננות במילים אלה,

המסגרת הזו שבה האם נוכחת באופן מלא 
בחיי הילד שלה, במרחב ובזמן -

היא המסגרת הנכונה גם לה כאם, 

וכאדם - בשלב זה של חייה.

בלי שום קשר למה שמתאים ביותר לילד 
ועם כל הזיקה לטובתו של הילד -

על האם ללמוד אותו. 

את הילד שלה, 

על האם לקבל חינוך -

מילדתה הקטנה.

עליה להיות לאם.

עליה ללמוד להיות לאם. 
ושוב, זו לא רק אם אוניברסלית, 
אלא מדובר על להיות אם מיוחדת לילד הזה - 
על פי צרכיו 
במסגרת היכולות שלה.
 
זה לא רק כללי אצבע.
 
זו התגובה המתאימה, זו הצבת הגבולות, זו ההנחייה והרוך והאהבה הספציפיים - לילד הזה.

הפתעה רבתי מתגלה 
כאשר הנוכחות במרחב ובזמן 
של בני המשפחה כולם - 
משרתת את כולם, 
שפחה לבני הבית, 
משפחה.

וכאשר הילדים מתבגרים, 
מתחילים בהתבגרותם, 
ממילא כבר הנם עצמאיים למדי, 
גם חברתית, 

וגם אם עדיין לא, 
הם יוצאים מרצונם לעולם.

ככל שייטיבו ההורים, 
ללמוד את הורותם, 
האב את אבהותו והאם את אמהותה, 
הזוג שהם את הזוגיות על כל היבטיה, 
את היכולת לתפקד כצוות 
שמשרת את המשפחה הזו, 
במעשה היומיומי, 
כך יקבלו ילדיהם את האיזון הרגשי הנרכש 
ואת הכלים והבטחון הנדרשים 
להיות הם עצמם בעולם משתנה 
ובביתם פנימה. 

אז, המשפחה היא העוגן, 
והשיבה הביתה היא השיבה 
אל האינטימיות של משפחה 
שכל אחד מרגיש בה בבית.

כמי שצומח בתוך התהליך הזה, 
של המשפחה והחיים,

שהקים משפחה 
עם שותפה אהובה 
לאהבה לזוגיות ולהורות 

אשר צאצאיו כבר 
מתבגרים אל העולם בעצמם,
והוריו הלכו זה מכבר 
לעולמם.

זו.

עדותי.

---

תודות