החיוך המריר מתקתק לעין המצלמה,
הכווץ הפנימי מתרחב צמצם ותריס נסגר
את כל כך לבדך מעולם לא היית,
כמה ענוג הוא העצב על פנייך
רחמים עצמיים הם סוג של הומור שחור
במסיבה הזו היית יכולה להיות שלאגר, ממש
ואם את מבקשת לעצמך רֵעוּת של חוסר וקרבן
השגת את אלה כבר, את יכולה לחזור.
חזרתך אינה צורכת לא תופים ולא מחול,
רק לבך יפזז את החירות לבחור אדום כחול
והבחור ההוא כבר נבחר לברוח
לא מצידך לרדוף ולא להירדף
הדפי את הכדור הזה אל מעבר לשמייך,
התרוממי מאמא אדמה,
פרשי כנפייך והתמתחי ארוכות
עוד לא הזמן לעוף עדיין,
אך טוב לזכור שדיכאונך נדרש
על מנת לנחות בנסיקה תמידית.
---
תודות.
<בהשראת הכהן לאונרד>
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה