נו באמת

ליד המבנה בו אני עובד, יש סוג של מפל מלאכותי, שבו זורמים מים בסירקולציה,

האווירה אמורה להיות טובה, הכל יפה.
גם דשא גדול ויפה יש ליד המבנה.

לכן מעת לעת מגיעים גני ילדים, להיות בצל הברושים על יד המים הזורמים ולאכול פרי על הדשא.

פסטורליה.

אלא שהמים הזורמים הם מים ירוקים, אצות לרוב, הנושא לדאבוני לא מטופל וניתן להבין את הגננות או המטפלות שלא מרשות לילדים לגעת במים.

היום הגיע שלושה עשר ילדים, 

בגיל שנתיים או מעט פחות.

שלוש נשים.
מצווחות בהיסטריה שמא הילדים יגעו במים.
מושיבות אותם על הדשא וצורחות את כל האסור; ותבוא הנה; ולא.

כמה לא יש בשיחה הזו, כמה לא.

והילדים האומללים, 

בחיי אומללים,

לא כל כך מבינים מה רוצים מהם, 

עטים לתפוס יד של מטפלת

כשמתחילים ללכת, 

אחת יושבת ובוכה,

אחד רץ למים,

ואחריו מהדסת מטפלת לחוצה

בתחרות מי יגיע ראשון.

שלושה עשר ילדים קטנים.
שלוש מבוגרות.

נחמץ הלב גם על הילדים.
גם על המטפלות.
על ההורים.

אלוהים, נו באמת.

---

תודות.